שלמי תודה (שו"ע) תמ

מצוה וכסברת רבינו שמריה לאחר חזרה והגם דמשמע מדברי מהרי"ו דגם בקבלו כל המקומות מותר בדבר מצוה מ"מ בהא לא ס"ל כוותיה אלא כרבי' שמריה ולקמן בסי' של"ג מיירי בעור היום גדול ולכך סתם כדעת המתיר והגהה מיירי בעוד היום גדול ולכך מתיר באמירה גם לדבר הרשות ולדינא נלע"ד כצד הראשון ועי' להמח"ב ולה' א"ר ז"ל

סימן רס"ג

סעיף ב' אחד וכו' אפי' אין לו מה יאכל וכו' פי' המ"א וצריך לקנות במעות שבידו לחם לאכול דודאי אכילת לחם קודם לנר והביא ראיה מהרא"ש בפרק ע"פ שהקשה שם אהא דקאמרינן דנר ביתו קודם לקידוש דמלתא דפשיטא היא כיון דאפשר לקדושי ארפתא ולא ניח"ל לאוקומה דמיירי בשאין לו פת אלא ודאי דפת קודם לנר יע"ש וכ"נ מהרשב"א בחידושיו לשם וה' חות יאיר בסימן ח' נתקשה על הרא"ש בזה ולא ראה דברי המ"א כאן ולכאורא יש לדחיה ראיית המ"א דאפשר לומר דהרא"ש ס"ל כשיטת רש"י והתוס' דהדלקת נר בשבת חובה משום קידוש וסעודה וכמ"ש הב"ח אבל לפי מאי דקי"ל דחובה משום שלא יכשל בעץ ואבן אה"נ דנר קודם לפת ושו"ר דליתא דהא הטור לקמן בסימן רע"ג ס"ל כשיטת האומרים דהדלקה חובה משום שלא יכשל וכמ"ש הב"ח שם וא"כ שפיר הוכיח המ"א דמסתמא הטור אזיל בשיטת אביו וכ"נ מדברי הרא"ש הביאו הטור לקמן בסי' תר"י שמברכין על הדלקת נר יוה"כ יע"ש

סימן רס"ו

סעיף א' מי שהיה וכו' מפני שהוא מצווה על שביתתו כתב המ"א אבל אם החמור של נכרי יניחנו עליו דאין מצווה על שביתתו ועיין במ"ש עליו ה' אליה רבא ועיין להרמב"ן בחידושיו ולהמאירי שם

שם משחשיכה מותר אבל רש"י כתב מבע"י ועיין בהרא"ש וז"ל ר"י הראשון מ"ט אע"ג דב"ה שרו כל המלאכות עם חשיכה הנ"מ בקבולת דנותן לו סתם והגוי עושה בזמן שירצה אבל לפרש לו שיעשה המלאכה בשבת אסור וגבי הא דקאמר בגמ' לא אמרן אלא דלא אתאי לידיה אבל אתאי לידיה ככיסיה דמיא כתב דמהכא מוכח דכיסו אפי' בשבת מצי למיהב לגוי אם לא היה עמו מבע"י ונזדמן לו אחר חשיכה דהא מציאה בשבת בעי למימר ליה ואסיר מכלל דכיסו כיוצא בו שרי עכ"ד וזה נ"ל דעת רש"י ול"ק מה שהקשה הרא"ש וכמ"ש הב"ח בדעת רש"י ודברי ר"י תנא דמסייע ליה להב"ח

וע"פ דברי ר"י יש להשיב על הא"ר בס"ק כ"ב דכתב גבי חבילה דרש"ל בביאורי סמ"ג כתב דדוקא מבע"י הוא דמותר לרוץ אבל בשבת אסור משום דעביד עקירה בשבת והקשה הש"ג כיון דעוקרו ואינו מניח מותר אף בשבת וכתב ה' הנז' דהסמ"ג אזיל בשיטת רש"י דכתב דגם ליתן לכותי דוקא מבע"י הוא דשרי אבל לפי מאי דלא קי"ל הכי ה"נ שרי אף בשבת יע"ש והנה מדברי ר"י שהבאתי מבואר. דאף משחשיכה מותר ליתן לגוי ואלו גבי חבילה כתב פי' אם היתה מונחת לו מבע"י וקדש עליו היום רץ תחתיה דכל זמן שלא עמד לפוש אין כאן עקירה עכ"ד הרי מבואר דס"ל דוקא מבע"י אבל בשבת אסור ואפשר לענ"ד לומר דטעמם דבעינן מבע"י ע"פ מ"ש מהרש"א שם אהא דקאמר הגמ' שם דזריק לה כלאחר יד וז"ל אע"ג דהנחה בלא עקירה אסורה כדאמרינן בפ"ק הכא משום הפסד חבילתו התירו לו ועי"ל דבזורק כלאחר יד אפשר דמצי למיעבד כדי שיעמוד שם פורתא יע"ש ואפשר דהסמ"ג ורש"י ור"י סוברים כתירוץ א' של מהרש"א ולכך דוקא מבע"י דליכא כ"א הנחה ומשום הפסד חבילתו התירו משא"כ בשבת דאיכא עקירה ואיכא הנחה משום דא"א דלא קאי פורתא א"כ איכא עקירה והנחה בר"ה דאיסור דאורייתא הוא ומשום הפסד לא התירו לו ועיין לה' אליה רבא בס"ק כ"ג

סעיף ט' הגיע וכו' ואם היתה טעונה כלי זכוכית וכו' הקשה המ"א אמאי השמיטו הרי"ף והרא"ש והב"י דין עששיות דלא חששו להפסד מועט כדמסיק הש"ס בהדיא יע"ש וראיתי למו"ה עה"ש שכתב דנ"ל דסבירא ליה כמ"ש הרז"ה דביטול כלי מהיכנו לפי שעה שרי אפי' בהפסד מועט והא דלא חששו להפסד מועט היינו משו' דס"ל לר"ה דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ואם כן למאי דקי"ל בסי' ש"י דכלי ניטל אף לדבר שאינו ניטל אפי' הפסד מועט שרי יע"ש ותמיה לי דהא הרי"ף והרא"ש כתבו מהא שמעינן דלית הלכתא כר' יצחק דאמר בפ' כירה אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל דהא הכא אוקימנא בקרני אומני דלא חזיין וקאמר מביא כר או כסת ומניח תחתיהן יע"ש אלמא דס"ל דר"ה לא ס"ל כר"י ואפי"ה קאמ' בגמ' אליביה דלא חיישינן להפסד מועט וע"ש במאור ולהרמב"ן במלחמות

סעיף י"א היתה חבילתו וכו' ז"ל הסמ"ק מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי וכולי ואם לאו יוליכנו פחות פחות מד"א או ירוץ ולא יעמוד משחשיכה ודוקא כיסו אבל מציאה לא מבואר מדבריו דהריצה וההליכה פחות מד"א שקולים ומה שירצה יעשה וכ"נ מדברי הרמב"ן בחידושיו יע"ש אבל בספר התרומה כתב דדוק' במקום שאין יכול להוליכו פחות מד"א כגון שמתיירא מהלסטים פן יראוהו ויגזלוהו יניחנה עליו וירוץ וכמ"ש הא"ר משמו וכ"כ בסמ"ג ובמרדכי יע"ש וכ"כ בשבלי הלקט

סימן רע"א

סעיף ה' שנים שהיו שותים וכו' כ"כ הרמב"ם והקשה הראב"ד הא אפילו בלא אמירה נאסר להם לשתות דשבת קובעת נפשה לקידוש וכמ"ש בס"ד ומרן כ"מ כתב דהתם מיירי כשהחשיך כבר והכא אכתי לא החשיך וכיון שאמרו באו ונקדש אסירים לשתות כשם שקובעת למעשר מספק חשיכה יע"ש מה שפירש הסוגיא לפי דעתו דמיירי באמירה ובספק חשיכה ויליף ממעשר דבספק חשיכה נמי אם אמר באו ונקדש נאסר להם לשתות כמו שקובעת עצמה למעשר דבספק חשיכה אין מעשרין והוא ע"ד פירוש הרי"ף יע"ש והנה אכתי נשאר לנו לבאר בדעת הרמב"ם מה הוא סובר בודאי חשיכה בלא אמירה דהנה אפ' לומ' דס"ל דבודאי חשיכה נמי מברך בורא פה"ג וספק חשיכה באמירה וודאי חשיכה בלא אמירה שוים הם וכדעת יש מי שאומר שהביא הטור או אפש' לומ' בדעתו דלא קאמ' דצריך לברך בפה"ג אלא ברוצה לשתות קודם קידוש דכיון דנאסר עליהם לשתות ודאי הסיחו דעתם משתיה שקודם הקידוש ולכך צריך לברך אבל בקידוש א"צ לברך דמזו לא הסיחו דעתם וכמו דאיתא בירושלמי ואין חילוק בין באמירה בספק חשיכה בין ודאי חשיכה דתרוייהו שקולים הם או י"ל דהרמב"ם מחלק בין אמירה בין בלא אמירה דבאמירה אמרינן דודאי הסיח דעתו אבל בלא אמירה אף בודאי חשיכה א"צ לברך והנה פי'