שלמי תודה (שו"ע) תלט

הלקט דכל לצורך למחר ל"ח לחיתוי ואין נראה כן מדברי המפרשים שאכתוב בסימן שאח"ז בס"ד וכ"כ בסימן זה דמאחר שראוי לאכול בלילה אתי לחתויי יע"ש וכ"פ הב"ח בסימן רנ"ג וכן הסכים כא"ר וזו היא כוונת הלבוש בסימן זה שכתב וז"ל כיוצא בו לא ימלא אדם חבית של מים ויתן לתוך התנור ע"ש עם חשיכה אפי' לצורך מ"ש דשמא יתקרר במ"ש סמוך לחשיכה וכו' וכוונתי דל"מ אם היא לצורך שבת דאסיר דאע"ג דיש שהות להתחמם מ"מ חיישינן דשמא ימלך לשתותו בלילה ויחתה וכמ"ש בסעיף שלפני זה אלא אפי' אם הוא לצורך מ"ש אסור דחיישינן דשמא יתקרר אבל אכתי קשה דל"ל טעם זה תיפק"ל משום דחיישינן שמא ימלך ואפשר לומר דנ"מ אפי' היכא דאיכא גילוי מלתא דלצורך מ"ש הוא מחמם כנו. נחתום שחימם מים מרובים דאיכא גילוי מלתא דמחמם להו ללישה אפי"ה אסור דחיישינן לשמא יתקרר ושי"ר לה' א"ר שנתקשה בזה וכתב דנ"מ בטעם זה לדבר שאין מספיק לו יום ולילה להתבשל יע"ש וכ"נ עיקר ודלא כה' בית דוד שכתב להיתר מה שנוהגים קצת להטמין קיתון של מים בתנור כשטומנין את החמין כדי לשתותי למחר בזמן הקיר מטעם כיון דלצורך מחר הוא מטמינם א"כ לא חיישינן לשמא יחתה ותמה על הלבוש שכתב לא ימלא וכו' אפי' לצורך מ"ש דמשמע דל"מ לצורך שבת דאסור דמנ"ל דין זה דמפשט הרא"ש והטור משמע דדוקא לצורך מ"ש הוא דאסיר משום דחיישינן שמא יתקרר יע"ש ולע"ד דהלבוש יסודתו בהררי קודש דברי מרן שהבאתי דמבואר דאף לצורך מחר חיישינן לשמא יחתה ולכך כתב דל"מ אם היא לצורך שבת לשתייה דודאי חיישינן לשמא יחתה משום שממהר להתחמם וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג אלא אפי' הוא לצורך מ"ש אסיר מטעם דשמא יתקרר ולפ"ז יש לעורר על המנהג ואפשר דסמכו עמ"ש המ"א בס"ק כ"ו דדוקא להדחה הוא דאסור אבל לשתייה מותר משים דראוי לשתות כשהיא תי יע"ש וכיון דמנהגנו עכשיו דמשהין ע"ג כירה שאינה גרופה הוא ע"פ דעת רש"י והולכים בדעתו דס"ל דהלכתא כחנניה דכל שנתבשל כמב"ד מותר לשהותו ע"ג כירה שאינה גרופה וכמ"ש בב"י בסי' רנ"ג א"כ ה"ה במים דראוי לשתותו חי לא גרע ממב"ד דמותר לשהותו ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה וכמ"ש מרן בב"י בסי' רנ"ג יע"ש ועיין לה' אליה רבא שהסכים להפך דדוקא בשתייה הוא דחיישינן לשמא יחתה אבל אם הוא להדחה שרי דלא חיישינן לשמא יחתה בזה יע"ש שהביא ראיות לזה

סימן רנ"ז

סעיף ד' אע"פ וכו' וכן אם רצה ליטלו כולו ולתת אחר במקומו וכו' כ"כ הרמב"ם וש"פ וז"ל הרמב"ם חמין שטמנן מע"ש ונתגלו בשבת מותר לכסותן שהרי אינו מוסיף ומותר להחליף הכסוי בשבת וכו' וכתב הה"מ מתוך דברי רבינו נראה שרשב"ג בא לפרש שלא התירו להוסיף אלא ע"י חילוף הכסוי בטיב ממנו אבל להוסיף אסור ומרן בכ"מ ובב"י כתב שאין בדבריו הכרע דהא אפשר שהיה ראוי לאסור להחליף הכסוי בטוב ממנו ממה שראוי להוסיף כסוי על כסוי וא"כ רבינו דנקט דמותר להחליף לרבותא נקטיה עי' שם ולפ"ז מ"ש הרמב"ם שהרי אינו מוסיף היינו שאינו מוסיף הבל דלא התירו לחזור ולכסות אלא דוקא בדבר שאינו מוסיף הבל וכ"כ הרמב"ן בספ"ב אבל מדברי הלח"מ שם נראה שלא הבין כן שכתב שם ש בהלכה ב' וא"ת וכי יכסה אותה מאי הוי הא כת' רבינו לקמן דכשנתגלו מותר לכסותן וי"ל היינו דוקא בדבר שאינו מוסיף עי' שם ולכאורא הא סיים הרמב"ם וכתב שהרי אינו מוסיף וא"כ מאי קמ"ל ומה חידש בתירוצו הלא הוא מפורש בדברי הרמב"ם ואפשר דהלח"מ מפרש דברי הרמב"ם כפירוש הה"מ דלא התיר אלא להחליף אכל להוסיף אסי' וז"ש הרמב"ם אם נתגלו מותר לכסותן ולא היי כתחלת הטמנה שהרי אינו מוסיף אלא איתו הכסוי עצמו מחזירו ועוד כתב ה' לח"מ ועוד שנתגלו מחמת עצמן אבל אם הוא גילם אסיר יע"ש ותמיה לי שהרי כתב דאפי' להחליף מותר כ"ש להחזיר איתי כסוי שמותר והא דנקט ונתגלו למעוטי דאם נתגלה בחיל אסור אף אם נתגלה מאליו וכמ"ש מרן בב"י אבל בשבת אף אם גילה בידים מותר וכן ראיתי למו"ה עה"ש שתמה עליו כן יע"ש

סימן רס"א

סעיף א' בהגהה וכן מי שקבל עליו שבת וכו' יכיל לומר להדליק הנר וכו' שירש דין זה הוא ממהרי"ו סי' קי"ו וכתב שם הטעם משים כיון שעוד היום גדול בודאי כל ישראל לא קבלי שבת עליהם דיש מקומות שעדיין לא קבלו עליהם ודמיא להא דאמרינן באלו טרפות אנהו מיכל אכלי אנן מסתם נמי לא סתים יע"ש ומשמע מדבריו דגם בקבלו הצבור עליהם מ"מ מותר לומר להדליק הנר אף לדבר הרשות וכמי שמבואר בתשיבה שם וה"ט כיון דאיכא מקומות שלא קבלי עליהם לדידן נמי שרו באמירה ולכאורא קשה מסעיף ד' שכתב אחר עניית ברכו אף ע"פ שעדיין יום הוא אין מערבין ואין טומנין משים דהא קבלו לשבת עליהם הרי מבואר דבקבלת שבת נאסר השבות גם לדבר מצוה ואפשר דבאמירה יש להקל דשבות שיש בו מעשה חמיר ואסיר גם לדבר מצוה משא"כ באמירה מקילינן גם לדבר הרשות וכמהרי"ו ואף דמדברי מהרי"ו משמע דאין לחלק בזה והכל תלוי בעוד היום גדול מ"מ רמ"א ס"ל לחלק בהכי דלענין אמירה אינו אסור אא"כ קבלו כל המקומית משא"כ בשבות שיש בו מעשה תלוי בקבלת צבור וכיון שקבלו שבת עליהם אסור גם בדבר מצוה וכדעת רבי' שמריה לאחר חזרה אבל אכתי עדיין קשה דבסימן שצ"ג סתם כדעת המתיר וצ"ל דלקמן מיירי ביחיד וכמ"ש המח"ב יעש"ב ולפי תי' זה יוצא לדינא דאם הוא ביחיד מותר לערב ע"ח או הטמנת חמין שהם דבר מצוה וכדלקמן סימן שצ"ג אבל לדבר הרשות אסיר דהא רבינו יואל למד מדקי"ל דבין השמשות מערבין וטומנין ואין לנו להתיר אלא אלו אב דבר אחר לא ואם קבלו צבור עליהם אסיר גם בשבות שיש בו מצוה והיינו סעיף ד' ואם היא שבות דאמירה לבד יש לחלק בין עוד היום גדול לאין עוד היום גדול דבעוד היום גדול מותר גם בדבר הרשות ואם אין עוד היום גדול מיתר לדבר מצוה וכמ"ש המ"א אבל לדבר הרשות אסו' או אפ' לומ' באופן אחר דאין לחלק בין אמירה למעשה אלא נאמר דבסעיף ד' מיירי בקבלו הצבו' ולכך אסור גם לדבר מצוה ולקמן מיירי ביחיד ולכך סתם להתיר ודין זה דהגהה מיירי ביחיד ולכך מתיר אלא דאכתי לא א"ש דהא בסי' שצ"ג משמע דאינו מתיר אלא כגון ע"ח שהוא דבר מצוה ואלו כאן מותר גם לדבר הרשות אבל אכתי י"ל דבאמירה יש להקל גם בדבר הרשו' ומיהו דוקא ביחיד אבל בצבור אסו' גם באמירה אפילו לדבר מצוה או אפשר לומר באופן אחר והיא כשיטת מהרי"ו דבסעיף ד' מיירי באין היום גדול ולכך אסו' גם לדבר