שלמי תודה (שו"ע) תל

ומכאן נלמוד לתנור וריחים ומרחץ שאסור לשכור גוי בדבר ידוע לשנה או לחוש כדי שיקבל עליו לעשות כל מלאכה הצריכה להם יע"ש אלמא דגם בקבלנות דמרחץ מדינא מותר ואינו אסור אלא משום מראית העין התם קאי אקבלנות דשדה שאינו אסור מן הדין אלא משום מראית העין וכמו שמבואר שם וראיתי לה' אשל אברהם שהקשה ממ"ש בסי' רמ"ר גבי שדה דגם בקבלנות אסור וכ"ש כאן גבי מרחץ וכמ"ש המ"א בסעיף ב' ותירץ דעדיפא מינה קאמר יע"ש והנה מה שהקשה מסי' רמ"ד ל"ק דהתם אינו אסור אלא משום מראית העין שאינם יודעים שפסק ויאמרו שכיר יום והיינו גופיה דקאמר הכא ועיקר הקושיא אינה אלא לפי מ"ש המ"א דהעיקר כדברי מהרי"א א"כ צ"ל דמרן עדיפא מינה קאמר וכמ"ש ה' הנז' והב"ח השיג על מהרי"א מדקי"ל דריחים נהגו היתר משום דלאריסות עומד והט"ז כתב דבחנם כ"כ דאנן קי"ל בכל גווני אסור כמ"ש בסי' רמ"ד ולעד"נ דהא דקי"ל בכל גווני אסור היינו משום מראית העין והב"ח כבר הכריח דלא ס"ל להרא"ש כהרמב"ם וכיון שהכריח דהרא"ש ס"ל כן והכריח מריחים דגם בקבלנות דמרחץ מותר מן הדין א"ש דברי הרא"ש דבנתפרסם להשכיר המרחץ מותר להשכיר גם בקבלנות כיון דמותר מן הדין וגם משים מראית העין ליכא כיון דנתפרסם להשכיר המרחץ ולא לשכור פועלים אבל עיקר דברי הב"ח תמוהים דמנ"ל דמותר לשכור הריחים בקבלנות דילמא דוקא להשכיר התירו ולא לשכור בקבלנות וכמ"ש המ"א והנה לכאורא מדברי מרן בסי' רמ"ד ס"ה דכתב אם שכר עכו"ם לשנה שיכתוב לו יש מי שמתיר יש להוכיח דלא כמהרי"א דזה ליתא דש"ה דאין הישראל מרויח במה שעושה מלאכתו בשבת ואע"ג שאפשר שיצטרך לו גם למחר א"כ מרויח במה שעושה בשבת מ"מ מידי ספק לא נפק משא"כ במרחץ דהריוח ברור ועיין להמ"א שם ולכאורא מדברי הר"ן בספ"ק דע"ז הובא בב"י שכתב מהא שמעינן דכיון שיש לנכרי חלק בפירות השדה אע"פ שישראל נהנה ממלאכת שבת מותר וכו' יע"ש ומדנקט טעם ההיתר משום דיש לו חלק בפירות משמע הא בקבלנות שקיבל עליו כל המלאכה הצריכה ואין לו חלק בפירות אסור וכמהרי"א אבל הקשה אלי ידין החו"ש רבי שמואל מאני נר"ו דאכתי בשדה כ"ע מודים דמותר בקבלנות מן הדין וכמ"ש מהרי"א גופיה דאם לא יעשה היום יעשה למחר וא"כ אכתי דברי הר"ן קשים ואמרתי לו דיש להסתפק אם אחד שכר גוי לשנה שיעבוד לו בשדה בין ישלים השדה או לא ישלים ועבד ג"כ בשדה בשבת וד"מ אם לא היה עובד בשבת לא היה חורש אלא אמה אחת ועכשיו ע"י שעסק הגוי ג"כ בשבת הרויח ישראל שחרש ב' אמות א"כ ע"י השבת משתרשי ליה ואסור והוי דומיא דמרחץ וע"כ לא התירו הפוסקים בקבלנות בשדה אלא היכא ששכרו לשנה שיקבל עליו כל המלאכה הצריכה לשדה דאז אמרינן דאדעתא דנפשיה עביד דאם לא יעשה היום יעשה למחר ואף למאן דמתיר בכתיבה לקמן בסי' רמ"ד אפשר דמודה הכא דהכא שאני דודאי משתרשי ליה והוי כמו שכרו לכל המלאכות שאסור לכתוב בשבת וכמ"ש ההגהה לקמן משום דודאי משתרשי ליה וכמ"ש המ"א לקמן וה"נ ודאי אם שכרו לחוש שיעבוד לו בשדה שאסור לעסוק בשדה בשבת כיון דע"י מלאכת שבת משתרשי ליה ואפשר דמשו"ה נקט הר"ן האי טעמא להתיר גם בכה"ג שכתבנו דאע"ג שיש הנאה לישראל מ"מ כיון שיש הנאה לנוי אמרינן דגוי אדעתא דנפשיה עביד ודוקא בקבלנות לא אמרינן אדעתא דנפשיה עביד וגם אם לא יעשה בשבת יצטרך לשלם לו וכמ"ש המ"א בס"ב יע"ש והנה בעיקר דברי מהרי"א שכתב דהיכא דמשתרשי ליה ואין לעכו"ם הנאה במה שעוסק בשבת הנה לפי מה שפסק ההגהה לקמן בסי' רמ"ד דבשכרו לכל המלאכות שאסור לכתוב לו בשבת וכתב שם המ"א משום דודאי משתרשי ליה א"כ ה"נ במרחץ דודאי משתרשי ליה אסור אבל לפי מה שהוכיחו האחרונים דדעת מרן דגם בששכרו לכל המלאכות ס"ל דמותר לכתוב לו גם בשבת ועיין לקמן בס"ס רמ"ז ובמ"א שם א"כ לכאורא ה"נ גבי מרחץ מותר ג"כ בקבלנות מדינא ודלא כמהרי"א ואפשר דהכא גבי מרחץ דהריוח הוא ברור יותר מהתם ודוחק ומ"מ נ"ל דהעיקר בדעת מרן דלא כמהרי"א וכמו שהוכחנו ועיין לה' אליה רבא בסי' רמ"ד ס"ק י"ב ולה' מטה יהודה שם בסעיף יו"ד ודוק בכל זה ושוב אחר כתבי כל זה מצאתי לה' נודע ביהודה במ"ב בסו' ל"ח שכתב לחלק בין מרחץ לששכרו לכל המלאכות דלקמן יע"ש ומ"מ במקומי אני עומד דדעת מרן דלא כמהרי"א כמו שהוכחתי מדבריו בכאן ודוחק לומר דעדיפא מינה קאמר וכמ"ש ה' אשל אברהם וכ"נ מדבריו בב"י לקמן בסי' רמ"ד וכמו שכתבתי כנלע"ד

סעיף ב' אפי' וכו' מותר להשכירם לעכו"ם כתב הט"ו הכלל העולה מדברינו ע"פ פסקי הב"י דבקבלנות שמקבל העכו"ם לעשות מלאכה לחדש או לשנה לישראל והישראל יקבל הרווחים והעכו"ם יקח דבר קצוב איסור גמיר הוא בריוח של שבת אפי' במפורסם שהוא משכיר לעכו"ם דזה לא עדיף מן שדה דסתמא קאי לאריסות ואפי"ה אסור בסי' רמ"ד עכ"ד יע"ש ולכאורא משמע מדבריו דגם בנתפרסם שהוא בקבלנות מ"מ אסור וה"ט כמ"ש הר"ן והביאו הרב בסעיף א' משום דמיחזי להו לאינשי כשכיר יום ולא ידעו שיש הפרש בין שכיר לקבלן ועיין לה' אליה רבא לקמן בסי' רמ"ד ס"ק ה' לפ"ד הר"ן יע"ש אבל אין פירוש זה מוכרח בהט"ז די"ל דברי הט"ו שכתב אפי' בנתפרסם שהוא משכיר לעכו"ם כוונתו דגם בנתפרסם שהוא משכיר המרחץ לעכו"ם מ"מ אסור בקבלנות משים כיון שאם יחקרו הדבר ימצאו שאינו כן שהרי הישראל מקבל הרווחים א"כ יחשדוהו ששכיר יום הוא וכמו דקי"ל כן גבי שדה דאע"ג דסתמא קיימא לאריסות מ"מ אסור בקבלנות מהטעם הנז' ולכאורא י"ל דפירוש זה מוכרח דאל"כ מאי ראיה מייתי משדה דשאני התם דלא נתפרסמה בקבלנות ולכך אע"ג דסתמא קיימא לאריסות מ"מ י"ל כיון שאם יחקרו הדבר ימצאו שאינו באריסות יבלו לחשוד ששכיר יום שלא נתפרסם שהוא שוכר את העכו"ם בקבלנות משא"כ כאן כיון שנתפרסם שהוא שוכר בקבלנות אה"נ דמותר אלא ע"כ כמו שכתבנו ויש לדחות דהט"ז סמיך על הר"ן דכתב דהטעם דאסור גבי שדה משום דמיחזי כשכיר יום א"כ ה"ה בנתפרסם בקבלנות שהוא אסור מהאי טעמא ועיין לה' יד אפרים שנראה שהבין דברי הט"ז כמ"ש יע"ש ועיין לה' משבצות זהב ולכאורא מדברי הרמב"ם בפ"ו משמע דבנתפרסם שהוא בקבלנות מותר שכתב הפוסק עם העכו"ם וכו' אסור לו להניחם לעשות בשבת מפני הרואים שאינם יודעים שפסק יע"ש משמע דטעמא מפני שאינם יודעים שפסק ויבאו לחשוד ששכיר יום הוא הא בנתפרסם בקבלנות שרי וכן משמע מדברי הה"מ שם והגם שיש לדחוק ולפרש דבריו כדעת הר"ן מ"מ פשט דבריו לא משמע כן וכ"כ מרן בסי' רמ"ד כדברי הרמב"ם ולכאורא מדברי הרמב"ם בפ"ו