שלמי תודה (שו"ע) תכה

מיושבת קושיית התוספות שם ד"ה זיל יע"ש והרמב"ם הקדים אשה לעבד וע"ש בהלח"מ טעמו: סעיף ה' אם ובירך זיקף כפופים קודם שיברך מתיר אסורים לא יברכנה הנה מרן פסק כרע"ק ולא כהטור שחלק עליו וכמ"ש טעם לדבריו בב"י אבל הב"ח חלק על פסק זה ופסק כהטור והביא ראיה מדברי הרמב"ם שכתב כל אלי י"ח ברכות אין להם סדר אלא מברך כל אחד מהן על דבר שהברכה בשבילו בשעתו ואח"כ כתב נהגו העם ברוב ערינו לברך ברכות אלו זו אחר זו בב"ה בין נתחייבו בהם בין לא נתחייבו בהם וטעות היא בידם ואין ראוי לעשות כן ולא יברך ברכה אלא א"כ נתחייב בה עכ"ל אלמא דמיד שנתחייב בברכה חל עליו, לברכה אעפ"י שבירך על מה שאחריה תחלה אין לחוש כיון שברכות אלו אין להם סדר דאם כדברי רב עמרם הרי יש סדר במקצתן שיברך מתיר ואח"כ זוקף ולמה אמר הרמב"ם שכל אלו י"ח אין להם סדר עכ"ד יע"ש ולע"ד דכוונת הרמב"ם לומר דלכאורא אינו יכול לומר זוקף או מתיר אלא לאחר שבירך הנותן לשכוי ולזה כתב הרמב"ם שאלו י"ח אין להם סדר ואם נתחייב בזוקף ומתיר קודם הניתן לשכוי כגון שלא שמע קול תרנגול יברך וכן כיוצא בזה לענין שאר ברכות ולא נחית הרמב"ם אלא לומר דאין מברכין אלא בשעה שנתחייב בו וחבירי החו"ש השקדן בתורה כמה"ר רבי מרדכי מאזוג' נר"ו אמר לי שמוכרח לפרש כן בדברי הרמב"ם דהרי בכלל י"ח שמנה היא ברכת המעביר חבלי שינה וברכה זאת אי אפשר לאומרה לאחר אלהי נשמה אלא ע"כ כדפירשנו והוא הכרח נכון וצ"ע

סימן מ"ז

סעיף א' ברכת התורה וכו' הנה נחלקו הפוסקים אי ברכת התירה מדאורייתא או מדרבנן וז"ל הרמב"ן במצוה ט"ו שנצטוינו להודות לשמו בכל עת שנקרא בתורה וכו' ובמס' ברכות בפ"ג אמרו מנין לברכת התורה מה"ת שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גידל לאלהינו ורצה ללמוד ברכת המזון לפניו שיהיה מן התורה ק"ו מזה אמר ומה תורה שאין טעונה לאחריה טעונה לפניה מזין שטעון לאחריו אינו דין שטעון לפניו והשיבו על זה מדרך הפירכות מה לתורה שכן חיי עילם ועוד תנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו וחפצם שכיון שבעל קרי אינו מברך לפניו והוא מברך לאחריו נלמוד שברכה לאחריו בלבד היא מן התורה וכו' וש"מ דק"ו פירכא הוא עכ"ל וראיתי להרב פני משה שדקדק דלמה הוצרך הרב להביא כלל כל זה לא הי"ל להביא אלא מלתא דרב יהודה יע"ש ונ"ל עפ"י מה שהקשה הפר"ח להפני משה דס"ל דבה"ת מדרבנן מאי פריך מדתנן על המזון וכו' והא ק"ו דעביד ר"י נמי מדרבנן הוא יע"ש וזהו כוונת הרמב"ן כרי שלא תימא שאף דקאמר ר"י מן התורה לאי דוקא והוא אסמכתא בעלמא וכמו שכן דחה הבר"י לזה הוצרך הרמב"ן להביא ק"ו דעביד רבי יוחנן ומה שהקשו עליו בגמרא מדתנן על המזון אינו מברך לפניו ואי ר"י מדרבנן קאמר מאי פריך על ר"י והא איהו נמי מדרבנן קאמר אלא עכ"ל דרב יהודה דקאמר מה"ת דווקא קאמר ולא אסמכתא ומה שהוצרך הרמב"ן להביא הא דפריך הגמרא מה לתורה שכן חיי עולם משום דלכאורא יש לפרש דפירכת הגמ' דפריך הכי דמשמע ליה להגמרא דר"י מה"ת בדוקא קאמר ולזה פריך ועוד תנן על המזון אינו מברך לפניו כלומר ואי ברכת התורה מדאורייתא היא א"כ על המזון אמאי אינו מברך לפניו והא איכא למיעבד ק"ו כדעביד רבי יוחנן אלא ע"כ דברכת התורה גופה מדרבנן היא ולזה הביא הא דפריך הגמרא מה לתורה שכן חיי עולם וא"כ הא דפריך הגמ' מדתנן אינו אלא לדחות הק"ו דעביד רבי יוחנן דש"מ דק"ו פריכא הוא כדדחינן מה לתורה שכן חיי עולם אבל מלתא דרב יהודה גופיה דקאמר בה"ת שהיא מן התורה לא נדחית מהלכה וזהו שכתב הרמב"ן וש"מ דק"ו פריכא היא לרמוז למה שכתבנו דלא נדחו אלא דברי רבי יוחנן דעביד ק"ו דק"ו פריכא הוא אבל מלתא דרב יהודה לא נדחית ובזה אתו דברי הרמב"ן מדוקדקים הדק היטב וכל הדברים צריכים לראייתי כנ"ל בכוונתו בס"ד ודו"ק

והנה הבר"י ז"ל דחה ראיות הפר"ח יע"ש ובמח"ב הסכים אם אחד נסתפק לו אם בירך ברכת התורה דלא יחזיר ויברך יע"ש ואם אדם נסתפק לו אם בירך ברכת התורה ואח"כ ישן ביום שיש להסתפק בזה אם יברך או לא משום דאיכא ס"ס ספק אם בירך או לא ואת"ל בירך שמא הלכה כפוסקים דס"ל דישן ביום צריך לברך וכ"ש דרובא דרבוותא ס"ל דישן ביום צריך לברך ועיין להמח"ב ז"ל לעיל בסי' ז' וצ"ע למעשה

סעיף ג' הכותב וכו' צריך לברך הט"ז הקשה מ"ש ממהרהר דא"צ לברך ואע"ג דכתב ר"י בר"פ היה קורא דדרך הסופר שמוציא לפעמים תיבות מפיו בשעת כתיבה מ"מ בשביל זה אין לברך כיון שאינו ודאי יע"ש ולפמ"ש הרדב"ז בח"ג דפוס פייררא סימן תר"ה דרוב הכותבים מוציאים התיבות מפיהם א"ש כיון דרובא הכי מחשיב כודאי ולכך צריך לברך ומה שהקשה עוד מדקי"ל גבי עדים מפיהם ולא מפי כתבם אלמא דכתיבה לאו כדיבור דמי יע"ש לא ידעתי מאי קושיא דהא גבי עדים אף היכא שברור לן שהוציאו הדברים מפיהם אפ"ה לא מהני וע"כ היינו טעמא משים דבעינן הגדה בב"ד וכמ"ש הבר"י ז"ל לקמן בסי' תקפ"ט יע"ש ותשובה של הרדב"ז כנראה שנעלמה מהבר"י לקמן שמשמע בהדיא שם דכתיבה לאו כדיבור דמי גם לענין ספירת העומר כמו שיראה המעיין שם ועיין להלבוש בסימן זה שחילק בין מהרהר לכותב

סעיף י"ד נשים מברכות ברכת התורה עיין להבר"י מה שהקשה מפרק במה מדליקין ומה שתירץ ולפמ"ש שם מהרש"א בח"א צ"ל כתירוצו השני: סימן מ"ט

סעיף א' אע"ג וגו' כל דבר שרגיל ושגור בפי הכל וכו' זו סברת רבינו חיים שהביא הטור אבל הרא"ש כתב דדוקא להוציא אחרים היא דאסור אבל לעצמו מותר והב"ח ז"ל כתב דלא פליגי דרבינו חיים דמתיר בשגור דוקא לעצמו אבל להוציא אחרים לא והרא"ש דכתב לעצמו מותר היינו דווקא בשגור יע"ש ועפ"ז ניחא מה שהקשה הרב חוות יאיר בסימן קמ"ג בדברי התוס' בתמורה שאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים ודבריהם סותרים למ"ש בב"ק דף ג' דאיסור זה שייך אף בשקירא לעצמו יע"ש ולפמ"ש הב"ח א"ש דלא כתבו דלא שייך איסור אלא להוציא אחרים אבל לעצמו מותר אלא דוקא בשגור כמי הנהו דמייתי התוס' שם ויושע וק"ש אבל בשאינו שגור אסיר אף לעצמו ובזה אתו דברי התוס' שפיר אהדדי והיו לאחדים וצ"ל לפ"ז הא דנוהגים שקורים מזמורים ע"פ מיירי בשגורים וע"ש לפסקי התוספות: