שלמי תודה (שו"ע) תכ

שרטוט כלל מ"מ דברים אלו ניתנו ליאמר לדעת הרמב"ם כפי דברי הב"ח

סעיף ח' צריך הקלף וכו' וצריך שיהיה מעובד לשמו כתב מרן הב"י שכן הסכמת כל הפוסקים ודלא כרש"י שכתב דרבא דאמר הזמנה לאי מלתא סבר כת"ק דאמר ואע"פ שלא עבדן לשמן דהזמנה לאו מלת' ולא איכפת לן בה וכמ"ש התוס' שם תקשה לר"ת דקי"ל בהזמנה הלכה כרבא ובעיבוד לשמה קי"ל כרשב"ג כדמוכח מההוא דאתא לקמיה דר' אבהו וכו' ואין לחלק בין עור של תפלין לגויל של ס"ת דהא שי"ן של תפלין הלמ"מ וכו' וכמ"ש התוס' שם יע"ש וה' יד אהרן הקשה דכיון דהתוס' גרסי תפלין יש להן בדיקה ואין נקחין אלא מן המומחה שידעו שצריכין עיבוד לשמה א"כ מה להם להקשות משי"ן של תפלין תקשה להו מברייתא זו דצריכין עיבור לשמן יע"ש ול"ק די"ל דה"ט דאין נקחין אלא מן המומחה לאו משום עור הבתים אלא משים דחיישינן על הקלף שמא לא עבדו לשמן ובודאי הקלף בתפלין דינו כמו גויל לס"ת ועי' להרמב"ן בפ"ק דסיכה ועוד י"ל דה"ט משום דגנאי לסותרן וכמו שפירשו התוספו' שם ולפי טעם זה ליכא לאוכוחי מידי מבריית' אי בעי עיבוד לשמו או לא

והרמב"ן האריך להוכיח דא"צ עיבוד לשם תפלין אפי' בקלף מבריית' דפרק התכלת דגירסת הרי"ף וכל הגאונים ספרים אין נקחין אלא מן המומחה תפלין ומזוזות נקחין מכל אדם יע"ש וכתב מו"ה עה"ש וז"ל דגם הרמב"ם גריס כן שהרי לא כתב גבי תפלין שאין נקחין אלא מן המומחה ואע"ג דס"ל דצריך עיבוד לשם תפלין לא חיישינן ליה דהכל בקיאים בו וכו' יע"ש וקשה דא"כ מ"ט דספרים דאין נקחין אלא מן המומחה כיון דלעיבוד לא חיישי' ולכאורא י"ל דה"ט דספרים דעשויין להתלמד בהם וכמ"ש הרמב"ן שם משם י"מ יע"ש אלא דאכתי קשה דלמה לא כתב הרמב"ם דין זה דאין נקחין אלא מן המומחה גבי ספרים ע"כ נר' דהרמב"ם ס"ל דטעם הברייתא דתפלין ומזוזות נקחין מכל אדם משים דס"ל כת"ק דרשב"ג דא"צ עיבוד לשם חפלין ואפי' בקלף ועי' בב"י לקמן גבי עיבוד עור הבתים אבל בספרים ס"ל דצריך עיבוד לשמי ולכך אין נקחין אלא מן המומחה ודחי להך ברייתא דל"ח לעיבוד מההיא דאמר רב הלוקח תפלין ממי שאינו מומחה צריך לבדוק ואי חיישי' לעיבוד אפי' בדיעבד אסור והתם רב כהנא ושמואל מתנו הכי וכמ"ש הרמב"ן שם ואע"ג דשמואל סבר כרשב"ג דצריך עיבוד לשמי אלמא דל"ח לעיבוד לשמו דהכל בקיאי' בו וכמו שכ"כ מו"ה על גירסת המ"מ יע"ש ואפשר שזהו כונת מו"ה הנז' אלא שקיצר את הרחב אבל לפ"ז היותר נראה דהרמב"ם גריס כגירסת התוס' דתפלין אין נקחין אלא מן המומחה ספרים ומזוזות נקחין מכל אדם וה"ט דתפלין צריך עיבוד לשמו אבל ספרים ומזוזות דאין צריך עיבוד לשמן נקחין מכל אדם ומוקי לה בשאר ספרים ולענין דנקחין מכל אדם לא קיי"ל כוותיה מההיא דרב וכמ"ש הר"ן ועפ"ז ל"ק מה שהקשה מוה"ר מהא דתני בירושלמי עור לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה ורשב"א אוסר יע"ש דהרמב"ם ס"ל כבריית' זאת דמשמע מינה דאפילו למ"ד דבעי בתפלין עיבוד לשמו אפי"ה במזוזה ס"ל דא"צ עיבוד לשמו ולא ס"ל כההיא דתני בירושלמי כיון דלא הוזכרה כגמ' דידן דחינן לההיא דירושלמי מקמי בריית' זאת ואע"ג דהתוס' פירשו שם דטעמא דתפלין משום דגנאי לסותרן מ"מ י"ל דהרמב"ם לא ניח"ל בפירוש זה ולכך הוכרח לומר דהירושלמי ודידן פליגי ואף על גב שכתבנו דבריית' זאת דחויה היינו לענין דנקחין מכל אדם אבל לענין עיבוד לשמו לא נדחית כנ"ל ליישב לפ"ד ה' ב"י לקמן שכתב לדעת הרמב"ם דבקלף פליגי עי' שם אבל לפי מה שהשיב הרמב"ם בתשובה לחכמי לוניל הובאה במרן הכ"מ בפ"א דה"ט דפסק דמזוזה א"צ עיבוד משים דלא מצא מפורש בגמר' דצריך עיבוד לשמו אלא בס"ת ותפלין יע"ש אם כן ודאי קשה דהרי בירושלמי מבואר דצריך עיבוד לשמו וכיון דמצינו בירושלמי דצריך עיבוד לשמו ובגמ' דידן לא איתפרש דינא ודאי דנקטי' כהירושלמי וצ"ל כתירוץ מו"ה דבקלף כ"ע מודי וכמו שיראה המעיין שם

סעיף ט"ז בהגהה הפשוטות וכו' אי שנפסק רגל הא' וכו' הנה כתב מרן בב"י משם המאירי ז"ל וז"ל ואח"כ דברו בשניקב באמצעית הרגל עד שנפסק הרגל צדו העליון מן התחתון ותיקין זה תלוי בשיהיה הנקב דק כ"כ שאין ההפסק מונע הקריאה לתינוק בינוני עכ"ד ולפ"ז יתפרשו דברי ההגהה בפשיט דרמ"א אתא לפרש דבכל האותיות מהני קריאת תינוק ולכך פירש כגון אותיות פשיטות ובזה מהני קריאת התינוק אף אם נפסקו מתתלת כתיבתן דהתינוק מברר לן אם נשאר שיעור האית אם לאו או בהפסק רחב שפשוט שאין התינוק מצרף אותם מפני ריחוקם זע"ז מ"מ מהני תינוק לברר אם נשאר שיעור איתה האית למעלה מההפסק או שנפסק רגל הא' בהפסק דק ולאחר הכתיבה אז מראין לתינוק אם קירא איתה ע"י צירוף ומ"ש רמ"א לקמן מיהו אם אנו רואים שלא נשאר שיעור האית כתיקנו פסול היינו בפיסוק רחב כ"כ שפשיט לן שאין התינוק מצרף איתו ולכך אע"פ שהתינוק קירא אותו כתיקנו פסול וכמ"ש ה' אליה רבא יע"ש וכ"נ מדברי הב"ח דאזיל בשיטת ה' המאירי שכתב עמ"ש הטור ואם נפסק וכו' דלא מכשרינן ע"י תינוק אא"כ שנכתב האות כתיקונו ואח"כ נפסק האות אבל אם נכתב כך מתחלה לא מהני תינוק יע"ש ובודאי דלאו באותיות פשוטות עסקינן ומספק"ל אם נשאר צורת האית דליתא דבזה ודאי מהני אף אם נכתב כך מתחלה וכמ"ש הט"ז אלא ע"כ מיירי בשתינוק קורא אותם ע"י צירוף אבל אם לא נשאר צורת האית למעלה מההפסק ולכך כתב אם נכתב כך מתחלה לא מהני תינוק דלא הוי כתיבה תמה וכן הבין כן הב"ד בסימן כ"ח בכוונת הב"ח ולע"ד יש לרחות די"ל דלהב"מ לח מהני צירוף והא דכתב דאם נפסק לאחר כתיבה דמהני תינוק מיירי באותיות פשיטות דמספק"ל אם נשאר שיעור האות או לא ומה שהקשה הט"ז דאמאי לא מהני תינוק י"ל דהב"ח לשיטתיה אזיל דכתב דאם לא היה בשעת הכתיבה אלא כמלא אית קטנה דידיה אין להכשיר א"כ שפיר י"ל דמיירי בפשיטות והא דלא מהני תינוק משום די"ל דמה שקורא וי"ו וכיוצא משום דיש כמלא אית קטנה דידיה אבל מדבריו לעיל שכתב גבי נקב שאין הדיו עובר עליו אבל אם ניקב לאחר שנכתב אפי' שנחלקה לשתים כשר כיון דבשעת כתיבה היתה תמה אלא דבעינן תינוק דיכול לקרותו יע"ש הרי לך להדיא דמהני תינוק גם לצרף האותיות החלוקות לשנים אלא שראיתי לה' מטה יוסף בסי' א' שדחה גם את זה ופירש דהב"ח מיירי בניקב בעובי האות והדיו מקיפו סביב ואם נעשה כך מתחלה פסיל אף בלא נשתנה צורת האית משום דבעינן כתיבה תמה אבל בניקב אח"כ אם לא נשתנה צורת האות דתינוק יכול לקרותו כשר וכמ"ש הט"ז יע"ש שהאריך להוכיח דלא מהני צירוף יע"ש ועיין בקונטרס עוללות הכרם סימן א' מה שהאריך בדין ה' המאירי יע"ש ומהרש"א רבם הסכים דבפיסוק דק מהני התינוק לצרף