שלמי תודה (שו"ע) תיח

הפסיק כמו בתקיעות יע"ש ולא ידעתי מאי קאמר מר דהתוס' החם לא קאי לענין ברכה אלא לענין שחוזר עליה מעורכי המלחמה לזה כתבו דשאני תפלין דחוזר מעורכי המלחמה משום דמצוה אחת ולהכי אסור לסוח אבל גבי שחיטה דאם ירצה לא ישחוט כשסח אינו חוזר מעורכי המלחמה ותדע דהכי הוא שאם כוונת התוס' לענין ברכה מה זה שכתבו ומיהו מסתברא כיון דיכול לפטור עצמו בברכה אחת אין לו לדבר כדי שיהיה זקוק לברכה שניה ואי מיירי לענין ברכה הא לפי דחייתם אינו חוזר ומברך אלא ע"כ לענין שחוזר עליה מעורכי המלחמה ולענין איסור מסתבר יותר במצוה אחת לאיסור וכמ"ש הרי"ף בסוף ר"ה יע"ש אבל קושיא זאת יש להקשות על הרא"ש בחולין שכתב גם לענין ברכה חילוק זה ובתירוץ הרב מיתרצה קושיא זאת וע"ש לה' מעדני מלך

סעיף יו"ד אם סח וכו' לא יפסיק לענות וכו' ואם פסק וענה כתב הט"ז דאין חוזר ומברך וכמ"ש בב"י בשם המרדכי דאין הפסק אחרי שצורך הוא לו אבל המ"א וה' א"ר פסקו דצריך לברך יע"ש ולכאורא דאף להט"ז דאינו חוזר ומברך היינו דוקא בקדיש וקדושה דהא עיקר שורש דין זה הוא מהמרדכי והמרדכי לא כתב אלא קדיש וברכו אבל אמן דשאר ברכות לא מצינו דלא הוי הפסק אבל ראיתי לה' מורה באצבע בס' קשר גודל שכתב סתם אם הפסיק בין יד לראש בעניית אמן בדיעבד א"צ לחזור ולברך ומדסתם משמע דאפי' הפסיק בעניית אמן דשאר ברכות וצ"ע ובתפלין דרש"י ור"ת כתב המ"א דמותר לענות קדיש וקדושה וכ"כ ה' דרכי נועם בסי' יו"ד וה' פנים מאירות בסי' נ"ח וכך אסיק להלכה הבר"י לקמן בסי' ל"א ודלא כה' א"ר יע"ש

סעיף י"ב מי וכו' ובתחלת ההדוק נפסק הקשר וכו' אינו צריך לחזיר ולברך כתב הע"ת הטעם דהקשר לא הוי הפסק וכן מוכח מתוס' בפרק הקומץ מדלא דחו דברי רבינו אליהו דלפ"ד הקשר הוי הפסק יע"ש ולענ"ד אינה ראיה לרבינו אליהו דס"ל דקשירה היא מעיקר המצוה והא דכתיב וקשרתם היא על הקשירה שקושרין בכל יום וכמ"ש התוס' שם לכך לא היי הפסק אבל לדידן דס"ל דעיקר המצוה היא ההדוק והא דכתיב וקשרתם הוא ההדוק אה"נ דקשר הוי הפסק ועיין למהרימ"ט בסי' ז' ולה' בית דוד בסי' י"ב והנה מדברי המ"א בס"ק כ"ה נראה דס"ל דלדידן דאין מברכין בנשמטו ממקומן ה"ה בהותר אפי' אחר הנחת הראש דאין מברך אבל בנפסק הקשר לאחר הנחת הראש אינו מבואר במ"א מה דינו אבל מ"מ הדעת נוטה דאינו מברך לדידן וכמ"ש מדברי המ"א בס"ק כ"ג

סימן כ"ו

סעיף א' אם אין לו וכו' שכל אחת מצוה בפ"ע כתב הע"ת אינו ברור דהא חכלת ולבן מצוה אחת הן וקי"ל דאין מעכבין זא"ז יע"ש ולא ראה מ"ש הרמב"ן בשורש ט' דשאני התם שזה מעשה אחד לבישת התכלת והלבן ועיין במגילת אסתר שם וע"ע להרמב"ם שם במצוה י"ג וי"ד וע"ע להריב"ש בתשובה סי' קל"ז

שם וה"ה אם יש לו שתיהם ויש לו שים אונס וכו' ז"ל הטור ואפי' אם יש לו שתיהם וכו' כגון שצריך לצאת לדרך וכו' והקשה מרן הב"י דמאי אפי' דהא בגמ' משמע איפכא דיותר מסתבר לעכב כשאין לו יותר מכשיש לו יע"ש וי"ל דהגמ' מיירי כשיש לו אונס גדול כגון יש לו מכה בכל זרועו דאינו יכול להניח של יד ולהכי כשיש לו שתיהם עדיף מכשאין לו אבל הטור דכתב ואפי' מיירי כשרוצה לצאת לדרך דכיון שיש לו שתיהם דלכאורא מכח איחור דרכו לא יבטל ממצות תפלין וכמ"ש המג"א קמ"ל דמניח אחת ועיין לה' פו"ד שתירץ כעין זה ומדבריו נראה דאפי' אם מבטל אחת לגמרי מפני איחור דרכו לא מעכב ודלא כהמג"א יעיש

סימן כ"ז

סעיף א' מקים הנחתן של יד בזרוע שמאל וכו' עיין להע"ת שדבריו תמוהים שלא ראה בגמרא מאן דדריש הא לא דריש הא יע"ש

סעיף יו"ד צריך וכו' שנראה כעין דל"ת לצד חוץ כתב המג"א מכאן משמע שאין עושין דל"ת אלא מצד א' דלא כמו שנוהגים קצת לעשות ב' דלתי"ן משני צדדים יע"ש ואשתמטיה לה' מ"ש מרן בס"ס ל"ב דאין קפידא בדבר וכ"כ ה' א"ח יע"ש ושוב ראיתי מ"ש המ"א לקמן יע"ש

סימן ל'

סעיף ב' אסור להניח תפלין בלילה וכו' וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מהלכות תפלין אלא שפסק כמ"ד דלילה לאו זמן תפלין שכתב יכל המניח תפלין אחר שתשקע החמה עובר בלאו שנאמר ושמרת את החקה הזאת וגו' מימים ימימה וכתב מרן בכ"מ דה"ט דפסק הרמב"ם כמ"ד דלילה לאו זמן תפלין דכיון דחזנא דברייתא קמייתא דאפליגו בה רבי יעקב וחכמים כולהו ס"ל דלאו זמן תפלין כוותייהו נקטינן דאין הלכה כרע"ק מחביריו יע"ש ויש להבין דלשיטת הרמב"ם במאי פליגי תנאי דת"ק אמר משתשקע החמה ור"י אמר עד שתכלה רגל מן השיק וחכ"א עד זמן שינה אי פליגי לענין איסור מדרבנן ממש א"כ איך סתם הרמב"ם וכתב אפי' אם הן עליו כל הלילה מיתר וכמאן פסק והלא לכל חד אית ליה שיעור לזמן ההיתר ומכאן ואילך אסור ולכאורא י"ל דהרמב"ם ס"ל דפליגי לענין מורין ואין מורין דת"ק ס"ל משתשקע החמה אין מורין ור"י ס"ל משתכלה רגל מן השוק וחכ"א מזמן שינה ואילך אין מורין והרמב"ם פסק כת"ק דס"ל משתשקע החמה ואילך אין מורין והא דפריך הגמ' התם והא ר"ח ורבה בר הונא מצלו באורתא צ"ל דה"פ דמסתמא הוו מצלו בפני רבים והיו כמורין וכמ"ש המ"א בס"ק ג' ובס"ק ו' יע"ש ומשים דר"א ס"ל כת"ק פסק כן אבל מ"מ לא נחה דעתי בזה הפירוש דדוחק גדול הוא וכמו שיראה המעיין ולא שקטתי ולא נחתי עד שראיתי לה' פ"מ בספר מ"ז שכתב שלמד מדברי המרדכי דהאי עד זמן שינה שאמרו חכמים היינו עד זמן שרוצה לישן דאז בהכרח מסירן שאסור לישן בהם שינת קבע יע"ש ובזה א"ש דברי הרמב"ם דלעולם פליגתא דתנאי לענין איסור והיתר ופסק כחכמים דאמרי, עד זמן שינה וכל הלילה מותר וכמו שפסק המרדכי אבל לענין היראה אין מורין משתשקע החמה וכדמוכח מעובדא דר"א אבל ק"ל בדברי מרן הכ"מ ממ"ש כאן בב"י דה"ט דהרמב"ם שהשמיט דין יוצא לדרך משום דס"ל דאתיא כמ"ד דלילה זמן תפלין יכיון שהיא פוסק כמ"ד דלילה לאו זמן תפלין בטלה לה מהלכה לפי דעתו יע"ש וא"כ איך כתב דכולהו דתנאי דברייתא ס"ל דלילה לאו זמן תפלין והלא מרישא דברייתא מוכח איפכא וצ"ל דתרי תנאי ורישא