שלמי תודה (שו"ע) תטו

מאי קאמר דליק חישינן והא מרן לעיל פסק כהרא"ש ועוד י"ל דהרדב"ז ס"ל כהרא"ש ומה שהקשה עוד דלא שרינן אלא בכרמלית י"ל דהרדב"ז ס"ל דליכא ר"ה בזה"ו וכ"נ מדבריו בסו' תרי"ח יע"ש

שם בין טלית קטן וכו' כתב הר' פ"ת ראפילו באותם מינים דחיובא דציצית ליכא בהו רק מדרבנן דאפי"ה מופר לצאת בהם לר"ה יע"ש טעמו והוכיח כן מדברי הרמב"ם יע"ש וכ"נ עוד מדברי רבינו ישעיה הראשון הביאו הבר"י בסי' ומו"ה עה"ש לקמן בסימן ש"א אות י"ב ועי' למהר"ם מינץ בסי' ע"ח וק"י יע"ש

סעיף ג' בהגהה ואפילי וכו' ודוקא בשבת דאסיר למשות ציצית יכו' והיינו כמ"ש המרדכי בשם ר"י הובא בב"י כיון דמ"ע אינה אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו משו"ה אינו עובר על הלבישה בשבת כ שא"א לעשות ציצית אבל בחול דעובר על עשה להטיי בו ציצית אינו יכול ללובשו בלא ציצית וה' ט"ו כתב הא דתלה הטעם משים כביד הבריות אף ע"ג דר"י בלא"ה התירו מטעם הנז' משים כיון שיש במרדכי מי שחילק על ר"י הכריע רמ"א כר"י משים כביר הבריות ומשים כביד הבריות לחוד לא סגי דאין זה ביוש כ"כ וכמ"ש בב"י יע"ש וק"ל למה היצרך לומר משים דאין זה ביוש כ"כ תיפק"ל משים דלא דחינן שים מצוה דאוריית' מפני כבוד הבריות וכמ"ש בדרכי משה יע"ש וי"ל דהט"ז ס"ל כמ"ש המ"א דודאי מפני כבוד הבריות דחינן אפי' עשה דאורייתא בשב ואל תעשה ושאני הכא דלא הוי בזיון גדול ומשי"ה דוקא בשבת ולא בחול וכמו שכן חילקו התוס' בשבועות דף ל' יע"ש וזהו ג"כ כונת הט"ז שק"ל תפק"ל משים כבוד הבריות ואע"ג דאיכא עשה דאורייתא מ"מ הכא דהוי בשיא"ת דחינן ליה מפני כבוד הבריות ואהא תירץ דאין זה ביוש כ"כ וכיון דלא הוי ביוש כ"כ לא דחינן עשה דאורייתא אפילו בשוא"ת ולכך דוקא בשבת הוא דמותר ללובשו בלא ציצית מפני כבוד הבריות כיון דאינו עובר על עשה דלבישה אבל בחול לא והמ"א כ' על דברי ההגהה ואע"ג דציצית מ"ע דאורייתא ואיסור דאורייתא לא דחינן מפני כבוד הבריות מ"מ שרי וכולי עי' שם והא דלא הקשה אדברי מרן שכתב לא יסירנו מעליו דגדול כבוד הבריות משום די"ל דס"ל דאף עשה דאוריית' דחינן משום דהוי בשוא"ת וכמו שכן הקשה ה' מ"א ז"ל לקמן ואה"נ דאפי' בחול שרי והא דנקט שבת לרבותא דאע"ג דיש ג"כ איסור שבת א"צ לפושטו וכמ"ש הרב לקמן אבל בהגהה ל"ל הכי דא"כ אמאי אסר בחול ולכך הקשה המ"א שפיר דא"כ מ"ט דבשבת מותר ועי' לה' תוספת שבת בהגהותיו לסי' זה שנתקשה בזה יע"ש ואש מ"ש

והגה ראיחי לה' חמד משה שהביא מ"ש התוס' בשבת דף קל"א ד"ה לא לכל דבציצית אין במצותן דחיית שבת וכתב הרב הנז' וז"ל ולפ"ד אם יש לו ציצית מוכנים מותר לתלותן בשבת והקשה הא קשר עליון דאירייתא ולפי דעת הפוסקים דצריך שני קשרים זעג"ז הוה ודאי של קיימא ולמה אין במצותן דחיית שבת עי' שם ולא ידעתי מאי קאמר דהא ודאי התיספות שכתבו אין במצותן דחיית שבת לא קאי אתליה דהתליה מכשירין היא ולא עיקר המצוה וכמ"ש שם רש"י בד"ה למעוטי יע"ש ומ"ש התוס' א במצותן דחיית שבת היינו דעיקר המציה היא לאחר שיטיל הציצית בבגד וילבשנו וכשהוא ליבש הטלית בציצית אז הוא מקיים מצות ציצית ואין כאן דחיית שבת בזה ועי' להתוס' ביבמות דף צ' כנ"ל ברור ופשיט בס"ד סימן י"ד

סעיף א' ציצית וכו' האשה כשרה לעשותן כתב הט"ז והא דנשים שלנו טוות ציצית זה מותר אסי' לר"ת דדוקא אתליה בבגד הוא דקפיד וזו מלתא אחריתא וכ"כ הגה"מ הביאו הב"י ואף ע"ג דטעמא דר"ת משום דאמרינן כל שישנו בלבישה ישנו בעשיה ודאי דכונת ר"ת לאו דדרשינן נמי הכא מהיקשא דלא תלבש לגדילים תעשה כל שישנו בלבישה ישנו בעשיה דהא האי קרא לא מיירי בלבישת ציצית וכמ"ש התוס' במנחות ועיד ר"ת כ' ג"כ דכל מציה שאין האשה חייבת בה אינה יכולה לעשית וכמ"ש הרא"ש בגיטין והתם ליכא היקשא לזידרש הכי אלא ע"כ דכונת ר"ת למו בעלמ' דילפי' מתפלין דכל שאינו בלבישה אינו בעשיה ומשו"ה כתב הט"ז דטוות ציצית אף לר"ת דלא ילפינן מהתם אלא תליה כמו כתיבה דתפלין אבל דבר אחר לא ועי' לקמן סי' ט"ל ועי' לה' משבצות זהב שנתקשה בדברי הט"ז והניח הדבר בצ"ע ולפמ"ש א"ש

סעיף ג' שאלה כשהיא מציייצת וכו' עיין מה שהקשה הט"ז מלולב דקי"ל דאינו יוצא בשאיל והר' אליה רבא כתב דעיקר טעמא דהרא"ש משום דמיעוט דכסותך כתיב בעשיית הציצית דפטיר לעשית בו ציצית אבל בשכבר נעשה בו ודאי יוצא בו ובזה מתרץ קושיית הרב ט"ז יע"ש ובזה ניחא מה שהיה קשה אצלי עמ"ש הרא"ש בריש הלכות ציצית וז"ל ומה שמת עטפין באשכנו בטלית של אחר כדי להפטר מן הברכה משום טלית שאילה נראה לי דטועים הם וכו' אבל השואל טלית מצוייצת צריך לברך וכו' יע"ש ולכאורא לפי הטעם שכ' הרא"ש בפכ"ה דגמר ומקני לו לשים מתנה יע"ש אם כן הכא אמאי טועים הם כיון שהשואלים אין כונתם לקנות ואדרב' הם רוצים שלא לקנות כרי להפטר מן הברכה וכן ראיתי לה' מחצית השקל ז"ל שתמה כן על הרא"ש יע"ש אבל לפמ"ש ה' אליה רבא ניחא וכן מבואר בדברי הרא"ש שם שלא הביא אלא טעם זה יע"ש

סימן ט"ו

סעיף א' מותר להתיר וכו' ובבריית' איתא התם ובלבד שלא תהא מופסקת ועיין למרן בב"י שתמה על הרמב"ם והטור ורבינו ירוחם שלא כתבו דין זה ע"ש וראיתי בדרישה שכתב דהטור והרמב"ם ס ס"ל דאתא למעוטי היכא דנפסקו שני ראשן ואין בכל א' כרי עניבה ובצירוף שניהם יש כרי עניבה וס"ל דבכנף א' הטלית כשר דמצרפינן לשניהם אבל לקיבען לכתחלה בכנף שני לא ולהכי ל הביאו דין זה משום דס"ל דאף בכנף א' לא מצרפינן יע"ש ותמיה לי כיון דמצינו דברייתא ס"ל דבכנף אחד מצרפינן א"כ היכי פסק הרמב"ם דבכנף א' לא מצרפי' כל כמה דלא מצינו בגמ' מי שחולק על בריית' זו וי"ל דהרמב"ם אית ליה כגירסת רבינו ישעיה הראשון שגריס ובלבד שתהיה מו נסקת וכמ"ש בשיורי ברכה ומפרש כמו שפירש ר"י שצריך לפסיק החיטין קודם תלייתן וכבר הביא הרמב"ם דין זה בפ"א יע"ש ואח"כ ראיתי למי"ה בס' ווי העמודים סי' י"ג שכ"כ יע"ש

סעיף ב' אינו יכול ליקח וכו' וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשייה כתב המ"א דעיקר הטעם משים תעשה ולא מן העשוי והא דהוצרך לטעם זה משום דלא תקשה מדקי"ל דנקרע לג' יתפור לז"א דכנף זה לא היה מנגד זה בשעת עשייה א"כ הוי תחלת עשייתו כפי