שערי ישר חלק ב צה

מכאן ולהבא ואינו בגדר חרטה דמעיקרא, דאם עשה מעשה קדושין וגרושין שיחולו לאחר ל' ואח"כ מתחרט למפרע לא מהני כלום, ורק צריך שיאמר בלשון להבא שיתבטל המעשה מכאן ולהבא, וכמו דאמרינן ריש פ' השולח לענין בטול השליחות דבעינן שיאמר בלשון להבא, ואם אמר בלשון עבר לא מהני, דבחזרה אינו נעקר הדבור למפרע כלום רק מכאן ולהבא אינו מועיל, ובחזרה של נדרים הוא להיפוך, דאם יאמר בלשון להבא אינו מועיל, רק בעינן חרטה על העבר, וראי' לזה מסוגית הש"ס במנחות ד' פ"א ע"ב בהא דתניא התם האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלי נסכים כופין אותו ומביא תודה ולחמה זבח ונסכים ופריך בגמ' ואמאי נדר ופתחו עמו הוא, אמר חזקי' הא מני ב"ש היא דאמרי תפוס לשון ראשון, דתנן הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב"ש אומרים נזיר ובה"א אינו נזיר, ר"י אמר אפילו תימא ב"ה באומר אילו הייתי יודע שאין נודרים כך אלא כך ומאי כופים דקא בעי למיהדר בי', ופירש"י בד"ה נדר ופתחו עמו הוא, כלומר כשנדר תודה לאלתר נתחרט תוכ"ד ולפי שהי' יודע שאין תודה בלי לחם נתחרט כדי לסתור נדרו אמר בלי לחם עכ"ל. וכן נשנה בגמ' ענין זה בד' ק"ג ע"א לענין האומר הרי עלי מנחה מן השעורים, וכן פסק הרמב"ם בפט"ז וי"ז מהמעה"ק דכ"ז שלא שאלוהו הוא פטור, ורק אם אומר שאדרבה שאינו מתחרט ואילו הי' יודע שצריך דוקא לחם לתודה וחטים למנחה היא נודר כראוי אז חייב, הרי מבואר ענין זה להדיא, דאף דליכא חזרה בהקדש לשיטת הרמב"ם והתוס', אבל חרטה מהני משום דהוי נדר ופתחו עמו שהוא כעין שאלה, ומזה מוכח דחזרה שהוא ענין מכאן ולהבא לא מהני בהקדש, אבל כשמתחרט על העבר ורוצה לעקור את הנדר, מהני בתוכ"ד לבטל את הנדר. ולפלא בעיני על הקצוה"ח והנתיבות שנקטו דחזרה וחרטה הכל אחד הוא ובהקדש לא מהני שום חרטה, שלא זכרו סוגית הש"ס הנ"ל ופסקי הרמב"ם הנ"ל:

אמנם לפי"ז צריך באור באיזה אופן נקרא חזרה ובאיזה אופן ---חרטה ולאיתשולי קבעי, והנה באומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר תנן במשנה ד' פ"א ע"ב דמביא היא ולחמה מן החולין, ולא פריך ע"ז בגמ' שיהא כנדר ופתחו עמו, וכן ברמב"ם מביא הלכה זו בפט"ז הי"ז בזה הלשון אמר האי עלי תודה מן החולין ולחמה מן דמעשר לא יביא לחמה אלא מן החולין שהרי נדר בקרבן תודה, והתודה אינה בא אלא עם הלחם מן החולין עכ"ל. ולא נזכר בזה שיהי' שואלים אותו כמו שכתב בפי"ז ה"ט וה"י, ונראה שהענין בזה כל שהדבור האחרון סותר לגמרי את הדבור הראשון חשבינן זה כמתחרט על עיקר הנדר, ואז נקרא נדר ופתחו עמו, אבל אם אינו סותר לגמרי את הדבור הראשון, רק מגרע איזה ענין ממנו, בכה"ג הרי אינו מתחרט על עיקר הנדר, אלא רצה לפחות לגרע, ואז חשבינן דבור השני כעין חזרה שרוצה לחזור בו, ומשו"ה באומר הרי עלי מנחה מן השעורים הוא דומה ממש לאומר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה, דכיון דפרישות מגרוגרות ודבילה אינה נזירות כלל, ה"ז כמתחרט על הדבור של נזירות, וכ"כ במנחה מן השעורים, וכן נמי באומר הרי עלי תודה בלי לחם, שהדבור בלי לחם הוא מבאר איזו תודה הוא נודר, תודה כזו שתהא בלי לחם, וכיון דליכא תודה בלי לחם הוי כחרטה על עיקר הנדר של תודה, אבל באומר תודה מן החולין ולחמה מן המעשר אין זה מתחרט על הנדר של תודה, אלא על מה שאמר מן החולין, דאם לא הי' אומר מן החולין והי' אומר הרי עלי תודה ולחמה מן המעשר מביא מן המעשר כדתנן שם במשנה, דלפי"ז גם אם יעקר דבור זה מ"מ נדר בתודה סתם שדינה מן החולין, דרק אם הי' אומר להדיא תודה ולחמה מן המעשר, הי' מתפרש הכונה שהכל יהי' מן המעשר ואז הי' נדר כזה להביא מן המעשר, אבל בכה"ג שהדבור מן המעשר הי' רק על הלחם, ונשאר נדר של תודה כהלכתו. ודו"ק בלשון הרמב"ם שהבאנו שכתב שהרי נדר בקרבן תודה, ולא הזכיר שהרי נדר בקרבן תודה מן החולין, דעל ענין זה הי' אפשר שהדבור מן המעשר סותר דבור ראשון והי' נחשב כמתחרט, אבל כיון שהנדר של תודה קיים ממילא חייב בלחם מן החולין, אמנם לא זכר כאן הרמב"ם גם ענין חזרה לומר שאין חזרה בהקדש אפי' תוכ"ד, ונראה דסובר דבכה"ג לא שייך חזרה כלל, כיון שאינו חוזר מנדרו של תודה, וכיון שחייב להביא תודה מן החולין חייבתו תורה בלחם, וחזרה לא שייכא אלא במה שנעשה ע"י רצון ומחשבה, אבל בחיוב הבא ממילא לא שייך חזרה, וכן נראה מפירש"י כת"י הנדפס מחדש וז"ל יביא היא ולחמה מן החולין דלחם שייך בתר תודה, דכיון דאמר הרי עלי תודה מן החולין בע"כ מיחייב בלחם, הילכך האי דהדר ואמר לחמה מן המעשר לאו כלום הוא עכ"ל מלשון זה משמע דלא שייך בענין כזה איזה חזרה כיון דבע"כ מיחייב:

ומעתה נעיין היטב בלשון התוס' בענין זה וז"ל תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין, דכי אמר הרי עלי תודה מן החולין נתחיב הכל מן החולין, דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, וכי הדר ואמר לחמה מן המעשר לא מצי הדר בי' ואפי' בתוכ"ד, דלא מיבעיא לב"ש דאמרי בגמ' גבי הריני נזיר מן הגרוגרות תפוס לשון ראשון, אלא אפי' לב"ה דחשבינן לי' נדר ופתחו עמו, ל"ד להכא דבעי למיהדר ולא מצי למיהדר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ואמרינן נמי בפ' בתרא דנדרים והילכתא תוכ"ד כדבור דמי חוץ ממגדף וע"ז ומקדש ומגרש, וגבי תמורת עולה ותמורת שלמים מוכח בתמורה פ' כיצד מערימים ד' כ"ה, דבנמלך אפי' ר"י מודה דאפי' תוכ"ד הרי זו תמורת עולה ושלמים נמי עכ"ל. וכל הרואה ומתבונן היטב בדבריהם יראה ויבין דמחלק, בין