שערי ישר חלק ב צד

שהוא ענין התרת נדרין שעוקר הנדר מעיקרו, וכל היכא דלא מהני התרת חכם לא מהני חזרה תוכ"ד בנדרים ולא בטול הנדר קודם הנדר. אמנם עדיין קשה סוגית הש"ס דגיטין, דלמ"ד צריך לפרט הנדר אי"צ שידירוה ע"ד רבים יעו"ש, ניחוש שמא תחזור תוכ"ד בלחש, אבל באמת לק"מ דרק היכא דמעיקרא פיו ולבו שווים ואח"כ מתחרט הוי כטועה, אבל אם מתחילה נדר עד"כ לחזור בתוכ"ד אין כאן טעות ובזה ניחא מנדרי אונסין, עי' ביאור הגר"א סי' רי"א סעי' ד':

ובזה נראה לי לבאר דברי הרמב"ם בה' נדרים פ"ב ה"ד מי שהתנה קודם שידור ואמר כל נדר שאדור מכאן ועד עשר שנים הריני חוזר בהם או הרי הם בטלים וכיוצא בדברים אלו ואח"כ נדר, אם הי' זוכר התנאי בשעה שנדר הרי נדרו קיים שהרי בטל התנאי בנדר זה, ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר אעפ"י שקבל התנאי בלבו וקיימו הרי הנדר בטל ואעפ"י שלא הוציא עתה החזרה בפיו, כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם, ויש מי שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוכ"ד עכ"ל. דלכאורה אינו מובן מאי עדיף בזה שיזכור תוכ"ד כיון דפסק כאביי דעדיף אם לא זכר בשעת הנדר, ולמה לן הך זכירה לגמרי, ועפימש"כ שהוא ענין התרת נדרים ובהיתר נדרים בעינן שלשה דברים, שיהי' חרטה על עיקר הנדר, ושיה' קצת פתח להחליש גמירת דעת של הנדר להחשיבו כטעות קצת, והתרת החכם שיאמר מותר לך, ובדין זה שמבטל הנדר קודם שידור, דמהני התרת עצמו במה שאמר שיהיו בטלים והוי התרתו במקום התרת חכם, ובמקום פתח הוא מה שאנו תולים דאילו זכר התנאי בשעת הנדר לא הי' נודר כמש"כ בשם הר"ן דפ' נערה, אבל עדיין חסר בזה פרט של חרטות הנדר שזהו עיקר בהתרת נדרים, ובפרט זה נחלקו הפוסקים, דהרמב"ם ושאר ראשונים סברי דסגי לן אם יזכור באיזה זמן אח"כ ומתחרט על הנדר מעיקרא, מצטרפת חרטה זו עם התרה שעשה קודם הנדר לעקור הנדר מעיקרא, והיש מי שהורה שהביא הרמב"ם סובר דכיון דקודם החרטה חל הנדר וצריך אח"כ להתבטל ע"י החרטה בהצטרפות של ההתרה שעשה לעצמו, ועל ענין כזה לא מצי להתיר לעצמו, דכל נדר שחל כבר אינו מתעקר ע"י הנודר בעצמו ובכה"ג קרינן בזה לא יחל דברו אבל אחרים מוחלים לו, ולכן סובר דבעינן שיזכור התנאי בתוכ"ד, היינו דאם נזכר מין התנאי בתוכ"ד של הנדר ומתחרט על הנדר הרי איכא בזה חרטה תיכף אחר הנדר בתוכ"ד דהוי כמו בשעת הנדר בכה"ג מועלת ההתרה דמעיקרא שלא יחול הנדר כלל, ואין להקשות דלפי"ז למה לן הבטול דמעיקרא תסגי בחרטה של עכשיו כיון שהוא תוכ"ד של הנדר, אבל זה אינו דאי לאו הבטול דמעיקרא הי' צריך עכשיו להוציא בשפתיו כמש"כ הרמב"ם, וכן משמע מדברי הכ"מ שם, דהנה בהשגות הראב"ד שם כתב וז"ל ויש מי שהורה א"א יפה הורה זה ולא בזכירת התנאי כמו שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו, שאם שהה כדי דבור אחר שזכר אותו ולא קיימו. כבר בטל נדרו את תנאו, לפי שצ"ל בלבו על התנאי אני סומך והי' צ"ל והוא שקבל התנאי תוכ"ד אחר שזכר אותו עכ"ל. וכתב הכ"מ שם וז"ל ומ"ש רבינו ויש שמורה להחמיר וכו' וכתב עליו הראב"ד יפה הורה זה וכו' נראה שטעם הוראה זו משום דלא מסתבר לי' שאחר שחל הנדר יעקר כשזכר התנאי וכו' ומ"ש הראב"ד ולא בזכירת התנאי כמו שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו וכו' נראה שגם זו היא כונת רבינו ולא הוצרך לבאר לפי שסמך על מ"ש תחילה אם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר שקבל התנאי בלבו וקיימו הרי הנדר בטל, ועל זה כתב שיש מי שמורה והוא שיזכור התנאי אחר שנדר תוכ"ד דהא ודאי האי שיזכור דומיא דזכירה דרישא היא דהיינו שקבל התנאי בלבו וקיימי, עכ"ל הכ"מ. ונראה ברור בכונת הכ"מ דמ"ש דגם כונת הרמב"ם כהראב"ד הוא רק על ענין הזכירה שהוא לא זכירה בלבד אלא שקיימו בלבו, היינו שמתחרט על הנדר, אבל במה שהראב"ד סובר דסגי לן אם תהי' זכירה זו אחר זמן הנדר הרבה אלא שקיימו בלבו תוכ"ד של הזכירה, בזה חלוק כונת הרמב"ם מהראב"ד, דהרמב"ם מפרש בסברת המורה להחמיר שתהי' הזכירה דוקא תוכ"ד של הנדר, וכמו דמוכח להדיא ממה שכתב הכסף משנה דלא מסתבר שאחר שחל הנדר יעקר כשזכר התנאי, הארכתי בזה מפני שראיתי שבס' לחם משנה הבין שהכ"מ מפרש דדברי הרמב"ם הם מתאימים הכל עם דברי הראב"ד, והקשה עליו, ודבריו תמוהים לענ"ד שהדברים ברורים כמו שכתבנו, דלהראב"ד נעקר הנדר גם אחר שכבר חל אם היתה הזכירה אחר זמן הנדר. כנלענ"ד בענין זה:

והנה לפי"מ שבארנו לחלק בין חזרת תוכ"ד בקנינים לחזרת תוכ"ד דנדרים שבועות ונזירות, מש"כ הרמב"ם בריש פט"ו מה' מעה"ק דאם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהי' שלמים חזר בו ואמר ולדה עולה אעפ"י שחזר בו תוכ"ד הרי ולדה שלמים שאין חזרה בהקדש ואפי' בתוכ"ד, לכאורה אינו מובן, דהא ניחא מטעם חזרה כמו שנתבאר, כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, לא מהני חזרה דלא אתי דבור ומבטל מעשה, אבל מטעם שאלה והתרה ראוי שתהני חזרתו כמו דמהני בנדרים, נזירות ושבועות, דלענין שאלה והתרה שוה הקדש לכל הנדרים, דבשלמא במה דפסק בספ"ה דתמורה באומר הרי זו תמורת עולה וחוזר בתוכ"ד ואומר הרי זו תמורת שלמים דהוי תמורת עולה ניחא, דבתמורה דלא מהני שאלה והתרה וחל אפי' בטעות, וליכא בזה ענין חזרה מטעם שאלה והתרה, ורק יש לדון בזה משום חזרה כחזרת שאר קנינים הנעשים ע"י אדם, ומשו"ה כיון דבהקדש ליכא חזרה אפי' בתוכ"ד לא מהני חזרה כלום, אבל בולד שלמים לו יהא דלא מהני חזרה אבל שאלה מהני:

ונראה לענ"ד דבאמת חזרה ושאלה הם שני ענינים נפרדים, דענין חזרה הוא לעולם