שערי ישר חלק ב צג

בזה שכ' בזה"ל מי שנשבע והי' פיו ולבו שווים בשבועה ואחר שנאסר חזר בו מיד בתוכ"ד וכו' ואמר אין זו שבועה וכיוצא בזה בדברים אלו שענינם שהתיר מה שאסר הרי זה מותר ונעקרה השבועה שזה דומה לטועה, עכ"ל, היינו שלא ניתר השבועה ממילא מחמת טעות, אלא שהנשבע התיר מה שאסר, אלא דלא מהני התרתו רק ע"י הצטרפות הטעות כמו בהתרת חכם, ולפי"ז נמצינו למדים דבנדרים נזירות ושבועות מה שיכול לחזור בתוכ"ד הוא ענין אחר לגמרי מענין חזרה דמהני בקנינים, דבקנינים הוא חזרה כענין החזרה דמהני קודם גמר המעשה, ובנדרים ענין חזרה זו לא מהני כלום דאיסורא ממילא חייל, ואין ביד אדם לעכב שלא תחול אזהרת התורה, אלא דבנדרים כיון שחוזר בתוכ"ד נתגלה הענין שהי' בתחילה כעין טעות קצת שלא הי' בישוב הדעת כראוי, וכיון שנדרו ופתחו עמו יכול להתיר עצמו בלי חכם, ואופן חזרה זו לא שייך כלל בשאר דוכתי כמו דלא מהני התרה ע"י חכם בשאר דוכתי חוץ מנדרים, ולפי"ז נראה לי דבנזירות שמשון דלא מהני התרת חכם כ"כ לא מהני חזרה תוכ"ד, דבנדרים ענין חזרה תוכ"ד תלוי בדין שאלה כמו שאמרו בגמ' ובפי' הרדב"ז על הרמב"ם כתב שם בהלכה זו וז"ל דיש שלמדו מזה דאם נדר בנזירות שמשון על זמן שלאח"כ שיכול לחזור קודם הגעת זמן, וטעות הוא בידם דהא קיי"ל דאין מתירים הנדר או השבועה עד שתחול, ולפי דבריהם מה צריך התרה כיון שעדיין לא חלה אין כאן שבועה אלא ודאי ליתא, אלא כיון שנשבע או נדר אעפ"י שתלה בזמן חלה השבועה אלא שאין מתירים עד שיגיע זמן האיסור וזה ברור מאד, עכ"ל. ומשמע מדבריו דאם הי' חוזר בנזירות שמשון תוכ"ד הי' מהני ולפימש"כ ודאי דבנזירות שמשון לא מהני שום חזרה לא קודם ל' כמש"כ הרדב"ז ולא בתוכ"ד דחזרה פשוטה לא שייך כלל בנדרים, וחזרה שמטעם שאלה ג"כ לא מהני דאין שאלה בנזירות שמשון, ומה"ט נראה לי מסיק הרמב"ם שם דבעינן שיוציא החזרה בפיו כמו השבועה, וכתב הכ"מ שם משום דדברים שבלב אינם דברים, יעו"ש, דמזה נמי מוכח דלאו משום טעות גרידא הוא, דאם מתבטלת השבועה מחמת טעות ואין הדבור של חזרה מועיל כלום אלא שנגלה הטעות אינו ענין לדברים שבלב, דהחסרון של דברים שבלב הוא רק היכא שאנו דנים שהמחשבה של עכשיו תהני לעקור איזה ענין, ולפימש"כ דמטעם התרה הוא ודאי דבעינן שיהי' דבור ממש להתיר מה שאסר כמו התרת חכם:

ובהאי ענינא ראוי לבאר דבגמ' שם בנדרים בהא דקתני שם במשנה הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו אומר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטיל, פריך הש"ס וכיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל לא שמע לי' ולא אתי בהדי' כתב הרא"ש וז"ל וא"ת מאי קשיא לי' לימא שבטל בלחש כדי שלא ישמע חבירו, ופי' הרא"ש דאם בטל בחשאי אין בטולו בטול כיון דנדר בסתם אעפ"י שחשב בלבו שנדר ע"ד תנאו הוו דברים שבלב ולא מוכיחים ולא הוו דברים אבל אם בטל בפרהסיא הוו דברים שבלב דמוכיחים ומועלת מחשבתו לבטל הנדר הילכך פריך הש"ס לא שמע לי' ולא אכיל בהדי' עכ"ל. והובא דין זה בשו"ע יו"ד סי' רי"א סעי' א' ובש"ך שם סק"ב הביא דברי הב"ח שרצה לומר דאם משמיע לאזניו סגיא כמו בק"ש ותפילה, והש"ך דחה דבריו דברא"ש מוכח להדיא דוקא בפרהסיא, וביאור הדבר הוא בפשטות, דמה דמהני ביטול הנדר קודם שידור הוא מטעם התרה כמו שהבאנו סוגית הש"ס דפ' נערה המאורסה, ובעינן שיהי' הנדר טעות והוא דכיון דשכח בשעת נדרו את התנאי חשבינן כאילו יש כאן קצת טעות בנדרו, כמו שהבאנו דברי הר"ן, אבל אם עושה הבטול בשעת הנדר ואין כאן טעות כלל לא מהני הבטול כלום, אלא משום דלא הוי פיו ולבו שווים, דגם בשעת הנדר אינו רוצה שיהי' נדר ורק כונתו לזרז את חבירו, אמנם מה שמחשב בלבו היפוך מה שמוציא בשפתי' לא מהני משום דברים שבלב, ובעינן שיהי' דבריו שבלב מוכיחים לכל, ומשו"ה סובר הרא"מ שאם בטל בפרהסיא דוקא דבזה הכל מבינים מה שבלבו ומהני דבריו שבלבו לבטל הנדר משום דאינו רוצה לידור כלל, אבל היכא שהדבור פועל לא שמענו שיוצרך בקול רם כמובן, ודברי הב"ח תמוהים בזה מאד, ובחי' הגרע"א כתב שם כמו שכתבנו רק לא באר הענין כ"כ. ובפתחי תשובה שם סק"א הביא דברי הלבושי שרד דפסק כדברי הב"ח דמהני בלחש אם משמיע לאזני', ומוכיח ענין זה כדברי התוס' בגיטין ד' ל"ה בהא דאמרינן בניסת אין מדירים אותה דהבעל מיפר לה והקשו בתוס' שידירוה בפני בעלה ויאמר קיים ליכי, ותרצו דחיישינן שמא יפר לה בלחש, ומזה מוכיח לראי' ברורה מדמהני הפרה בלחש כ"כ מהני בטול הנדר בלחש, ודברי שגגה הם במחכ"ת דהפרת בעל והתרת חכם ודאי דמהני בלחש, דכל שמשמיע לאזני' הוי דבור ובהתרת חכם אם רק שומע הנשאל ובהפרה אם היא שומעת לית מאן דפליג דמהני, ונידון זה של השו"ע שהוא דברי הרא"ש דהביטול לא מהני כלום רק מחשבתו, בעינן שתהא מחשבתו מוכחת לכל, לכן סובר דבעינן שיבטל בקול רם כדי שיבינו הכל דבשעה שנודר כונתו רק לזרז, ומשו"ה פריך הש"ס דא"כ לא שמע ולא אתי בהדי' וכן כתב שם בחי' הגרע"א דלענין חזרה בתוכ"ד מהני חזרה בלחש, ועיי"ש שמסתפק במדירה ברבים דלא מהני התרת חכם אם מהני חזרה תוכ"ד, ורצה להוכיח דלא מהני דאל"כ מה מהני במדירה ברבים ניחוש שמא תחזור תוכ"ד, יעו"ש דמסתפק בזה מטעם דכיון דהבי"ד מדירים אותה כמו דלא מהני בכה"ג ביטול הנדר קודם שידור כמש"כ בשו"ע סעי' ד', כ"כ לא מהני חזרה תוכ"ד, ולפי מש"כ ודאי שדינם שוה דכיון דליכא למימר בזה איזה ענין טעות דלא מחמת טעות הוא נודר, אלא שאחרים מדירים אותו נגד רצונו, ובנידון שמסתפק הגרע"א לפי מש"כ הוא פשוט דאם נדר שהודר ברבים אין לו התרה, לא מהני כלום גם התרת עצמו דכלל אחד לשניהם