שערי ישר חלק ב צ

הי' הכל בב"א, אי אפשר לומר בבת אחת ממש, דהרי עכ"פ הי' שני המעשים זה אחר זה, ואיך יתכן שנחשוב אותם לבת אחת, אלא ודאי הענין מחשיבים כאילו הי' תכופים זאח"ז בלי הפסק, ולכאורה לפי"ז נפל כל היסוד שאמרנו בטעמא דמילתא של חזרה תוכ"ד, דהרי עכ"פ הוא חוזר לאחר גמר המעשה לגמרי, אמנם כשנתבונן בזה היטב משתוה ענין זה למעשה שנעשית שיחול לאחר זמן, ועוד גרע משם וכמו שנבאר, דהרי לענין חלות איזה קנין צריך ג"כ איזה שהות זמן שיותחל חלות הקנין ויוגמר, וראי' לזה הוא דברי ר' יוחנן דסובר דבמעכשיו ולאחר ל' דהותחל הקנין מעכשיו והולך ונגמר עד סוף ל' יום, ואם הי' ענין חלות הקנין ענין מופשט דלא שייך בי' שהות זמן לא הי' שייך בזה התחלה וגמר בהארכת זמן של עכשיו עד סוף ל' יום, אלא ודאי בכל קנין איכא שהות זמן מה, רגע כמימרא, שבזמן הזה הקנין מתחיל לחול ונגמר כו', ולכן אם רוצה המקנה להמשיך זמן התחלתו וגמרו עד כמה שירצה, יכול לעשות כחפצו, ולפי"ז כמו בקנינים הנעשים שיחולו לאחר זמן בעינן שתהא מעשה הקנין קיים, כ"כ לפי"ז בכל הנעשה מעכשיו בעינן שתהא המעשה קנין קיים גם לאחר גמר המעשה עד עבור זמן שנצרך לחלות הקנין, וכמו דלר' יוחנן במעכשיו ולאחר ל' בעינן שתהא המעשה קיים עד סוף ל' יום דלא סגי במה שהיתה המעשה קיים בשעת התחלת חלות הקנין, אלא בעינן שתהא קיים עד גמר חלות הקנין, כמש"כ התוס' בקדושין ד' ס"ג ע"א יעו"ש. כ"כ בקנין הנגמר עכשיו בעינן שתעמוד המעשה איזה שהות אח"כ עד שנוכל לומר דכבר חל הקנין לגמרי, ומשו"ה אם חוזר בו תיכף אחר גמר המעשה הרי נעשית החזרה בשעת חלות הקנין, והוי כמו חזרה והמעשה בב"א וחשיב כאילו חזר קודם חלות וחשיב כדבור מבטל דבור, ואין להקשות לפי"ז אם ימות המקנה בתוכ"ד שיתבטל הקנין, וכן קשה לפי"ז דכל קנין סודר וקנין חזקה איך חל הקנין אחר שכבר כלתה קנינו, דענין זה הוא ג"כ מהכלל תוכ"ד, היינו אף שכבר כלתה המעשה, אבל תוכ"ד הוי כבת אחת, והרי חלות הקנין תוכ"ד של המעשה, ולפי"ז כ"ז שייך במעשי הקנינים דעלמא אבל בהקדש דאמירה כמסירה ולא יתכן בזה שום הריסה וחסרון אם חוזר בו הוא לעולם אחר שכבר נגמרה סבת הקנין לגמרי לא אתי דבור ומבטל מעשה, ומשו"ה כתבו בתוס' פ' התודה הנ"ל בטעמא דמילתא דלא מצי חזר בו בהקדש שהוא משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוא דבר נכון ומסתבר בעזה"י:

אמנם לכאורה לריש לקיש דסובר בריש פ"ג דקדושין דבמקדש ומגרש לאחר ל' דאינו יכול לחזור בו משום דלא אתי דבור ומבטל מעשה, לדברינו יסבור כ"כ דלא מהני חזרה תוכ"ד דהרי בארנו ששני דיני החזרה תלוים זב"ז, והנה אף דאפשר לומר כן דהרי ענין זה דיכול לחזור בו אחר גמר הקנינים בתוכ"ד אינו לא משנה ולא ברייתא, אלא שלמדו הפוסקים מסתימת דהש"ס דנדרים ופ' י"נ דאסרינן והילכתא תוכ"ד כדבור דמי בר ממקדש ומגרש ומגדף ועובד ע"ז, דמזה מוכח דבקניני ממון יכול לחזור בו תוכ"ד, ומשו"ה י"ל דהילכתא זו נאמרה לאחר דנפסקה הילכתא כר' יוחנן דיכול לחזור בו, ולר"ל ליכא כלל דיני חזרה לאחר מעשה, אבל באמת נלענ"ד דבזה י"ל דר"ל ור' יוחנן לא פליגי, דהנה עיקר הענין מה דפליגי ר' יוחנן ור"ל במקדש ומגרש לאחר ל' יום נראה לי דר"י סובר דכיון דבעושה מעשה קנין דצריך שתהא המעשה קנין קיים, בע"כ הענין דאין המעשה של עכשיו סבת הקנין, אלא שלאחר ל' יום אז המעשה כשהיא קיים גורמת הקנין, והמקנה עושה עכשיו ע"י דבורו וכונתו שיהי' הכח בהמעשה שתגרום הקנין, והכח הזה שחל במעשה זו הוא ע"י דבורו ומחשבתו של המקנה, והנה כשאנו דנים על כל דין שבעולם לא סגי לן הסבה שהיתה בזמן העבר אלא שצריך שתהא הסבה גם עכשיו כמובן, ולכן אם נעשה כח בהשטר וכדומה שיהי' בו כח קנין ע"י כונת המקנה במסירתו להקונה שיפעול לאחר ל', צריך לומר דהכח הזה של אח"ז הוא ע"י הדבור דמעיקרא, דעי"ז שהי' בו כח מעיקרא לא סגי לן, ולכן אם חוזר בו הוא מעכב את כח הדבור שלא יפעול בעתיד שתהא המעשה מועלת להקנין ור"ל פליג ע"ז וסובר כיון שדין זה כבר הותחל שהרי נעשה המעשה ועשה המקנה ע"י דבורו ומחשבתו שזו המעשה תהא סבה להועיל להקנין, ומשו"ה לא אתי דבור ומבטל מעשה, ובלישנא בתרא שם בקידושין אמר דר"ל פליג גם בדין שליחות דאם עשה שליח אינו יכול לבטלו בדברים, מטעם הנ"ל, דכיון דענין השליחות הוא דבר בפ"ע ומיד כשמינהו כבר חל ענין זה שיהי' במקומו ויהי' הכח מסור בידו לקדש ולגרש, ועי' קצוה"ח סי' ס"א סק"ב שהביא שם דברי הרשב"א שכ' באשה שמנתה שליח ואמרה כל מי שירצה הבעל יהא שלוחי דאין ברירה, ומוכח מזה דאף דבעושה קנין שיחול לאחר שיבורר מהני כמו דכתבו הרבה ראשונים וכמו דמוכח להדיא מסוגית הש"ס דב"ק גבי צנועים עפ"י פירוש התוס' שם, אבל שליחות הוא ענין בפ"ע דצריך שיחול למפרע משעת המנוי, אף דבקצוה"ח משוה שני ענינים אלה, אבל אין דבריו מסתברים בזה, ומשו"ה אמרו שם בלישנא בתרא דר"ל פליג גם בדין שליחות דלא מהני חזרה בדברים, ונראה לי דיש להוכיח ענין זה דלעולם אינו מחשבים שהדבור הראשון מועיל בכל שעה ושעה, מדברי תוס' קדושין ד' נ"ט ע"ב ד"ה מיד מחשבה, דהקשו למה אינו יכול לחזור גם לאחר שתרם השליח אף שכבר חל דין תרומה ממש, אלא דבכל שעה ושעה סבת התקימות של חלות התרומה הוא ע"י הדבור, ולא משום שכבר היתה שעה אחת תרומה דענין זה תלוי בקדושת הגוף אי פקעה בכדי, אבל בלא"ה כל שעה ושעה מתקים הענין ע"י הדבור דמעיקרא, ומשו"ה יש לדון דאם חוזר בו שיופקע מכאן ולהבא דין תרומה, ותרצו כיון שכבר נתרמה לכו"ע חשיב מעשה אף אם היתה הפרשה ע"י דבור, יעו"ש, והכונה בזה כל שחל שעה אחת הדין בפועל