שערי ישר חלק ב פט

שהעידו ובתוכ"ד נפסלו לעדות ע"י עבירה לשוחט שעשה עבירה אחר השחיטה בתוכ"ד מה שפוסלת אותו מדין הכשר שחיטה, עיי"ש, ולדברינו אין ענינים אלו דומים זל"ז, דהנה עפ"י הכלל שאמרנו דתוכ"ד מחשיב כאילו הי' בב"א, ולפי"ז לענין עדות יש בזה שני דינים, דין א' שעד כשר העיד ודין שני שגם עד פסול העיד, וכן בשחיטה דין א' ששוחט כשר שחט ודין שני שגם שוחט פסול שחט, וממילא יש הבדל בזה, דשחיטה מה שפוסל בשחיטה אינו רק בגדר שלילה שחסר כח הכשר, ובכה"ג ליכא חסרון הכשר דהרי מ"מ עשה מעשה השחיטה מי שלא חסר לו כח הכשר שחיטה, ורק אם הי' חושב לעכו"ם בתוכ"ד הי' מהני לפסול כאילו הי' בב"א, אבל פסול אחר שאינו רק בגדר העדר, אין ההעדר מגרע את המציאות כלום, כמובן ולכן נפסל בתוכ"ד מדין עדות, וע"י דין תוכ"ד חשבינן כאילו הפסול והגדת העדות היו בבת אחת ונמצא דחשוב כאילו עד פסול העיד עדות זו, אז אף אם נאמר דגם עד כשר העיד לא מהני כלום, דכל פסול בעדות מבטל את הגדה כשרה. כנלענ"ד בענין זה. ולענין עדות דמהני אם חזר תוכ"ד ונשאר עדות אחרונה קיימת ולא אמרינן שיהי' נחשב כתרי ותרי:

דמה שחוזר בתוכ"ד הוא עקירה מעדות הראשונה, ועל השני' ליכא עקירה דבשעה שהעיד בתחילה לא היתה השני' ולא עשה עקירה על השני'. ואכמ"ל בזה:

ולפי"ז נראה לי דלענין חזרה בתוכ"ד אם נתבטל ע"י החזרה המעשה הראשונה תלוי בזה, אם המעשה הראשונה חשובה כדבור אז נאמר דאתי דבור ומבטל דבור, אבל אם הראשונה חשובה כמעשה והחזרה הוא רק דבור, אז י"ל דלא אתי דבור ומבטל מעשה, אמנם אפ"י מה דנקטינן במס' קדושין כר' יוחנן דבמקדש ומגרש שיחול לאחר ל' דיכול לחזור בו, משום דקודם שחל הדין חשבינן לזה כדבור גרידא, לפי"ז כיון דחשבינן שהמעשה הנעשית בתוכ"ד של המעשה כאילו נעשית בב"א עם המעשה, ובעת עשית המעשה עדיין אין שום דין חל, דכל חלות של איזה דין הוא רק אחר גמר המעשה כמובן, נמצא דהוי כאילו נעשית החזרה קודם חלות הדין של המעשה, והוי דבור ודבור ואתי דבור ומבטל דבור, ולכן בכל שארי הקנינים דקיי"ל דקודם חלות המעשה יכול לחזור בו, כ"כ יכול לחזור בו אחר המעשה בתוכ"ד, אבל בהקדש דמסיק הש"ס אליבא דבר פדא בנדרים ד' כ"ט ע"ב דלא מהני חזרה קודם ל' משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי, וכמש"כ בחי' הרשב"א שם דנקט הש"ס דבהקדש גם קודם חלות חשוב כמעשה ולא כדיבור ולא אתי דבור ומבטל מעשה, עפ"י הכלל הזה לא מהני בהקדש חזרה בתוכ"ד דלא עדיפא חזרה זו מחזרה של קודם חלות, וזוהי כונת התוס' במנחות ד' פ"א, הובא בקצוה"ח, שכתבו הטעם דלא מהני חזרה בתוכ"ד משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי, שהוא עפ"י האמור במס' נדרים הנ"ל לענין חזרה בתוך ל', דהיינו דהמעשה גופא גם קודם חלות נחשבת כמעשה ולא כדבור, ועי' בקצוה"ח שנתקשה בזה על דברי תוס' הנ"ל כיון דבמסירה להדיוט ג"כ יכול לחזור בתוכ"ד מה מועיל בזה מה שאנו אומרים דאמירה לגבוה הוי כמסירה, וכן הקשה בס' מחנה אפרים ה' צדקה על דברי תוס' הנ"ל, ובאמת הוא ממש דברי הש"ס שם בנדרים ועי' ר"ן שם שהקשה כ"כ דהרי גם במסירה להדיוט כ"ז שלא חל הקנין מצי הדר בי', ומתרץ בזה"ל וי"ל דכי אמרינן כמסירה להדיוט בקנין ממש של הדיוט קאמר וכמ"ד מעכשיו ולאחר ל' יום דמי כלומר דלא מצי הדר בי', עכ"ל. ובעיני יפלא מאד מה שנתקשה הקצוה"ח והמח"א על דברי תוס' הנ"ל, הלא כל מה דקשיא להו על התוס' כן קשה על דברי הגמ' הנ"ל, וכמו שהקשה הר"ן:

ועיקר הענין בזה נראה לי דבאמת אין ענין החזרה תלוי דוקא בחלות מעשה הקנין ממש, אלא בגמר סבת מעשה הקנין, דהיכא שכבר נגמרה סבת הקנין אז גם קודם חלות הקנין לא מצי הדר בי', דהרי בדבר שלא בא לעולם למ"ד אדם מקנה דשלב"ל כתב הרשב"א בחי' לקדושין ד' ס"ג ע"א דבאומר שדה זו לכשאקחנה תהא קנוי' לך מעכשיו לא מצי הדר בי' קודם שבא לעולם משום דמעשה הקנין נגמרה מעכשיו באופן דאף אם נקרע השטר מהני כ"כ אינו יכול לחזור בו, והתוס' שחולקים ע"ז שכתבו בב"מ ד' ט"ז דאף דמהני מעכשיו בדשלב"ל לענין נקרע השטר מ"מ יכול לחזור בו קודם שבא לעולם נראה לי דסברי ג"כ כסברת הרשב"א הנ"ל, אלא דסברי דבדשלב"ל חשבינן כאילו עדיין לא נגמרה סבת הקנין, דצריך שיתחדש כח הקנין להמקנה ע"י שיקנה מקודם את השדה שהוא מוכר ומקנה עכשיו, אבל היכא שהכל נגמר ונעשה ואי"צ עוד שום סבה לחלות הקנין רק הגעת הזמן לכו"ע לא מהני חזרה, דלא אתי דבור ומבטל מעשה, ומשו"ה שאני הקדש משאר הקנינים, דבכל שאר הקנינים אם אמר שיחול לאחר ל' בעינן שתהא מעשה הקנין קיים בהגעת הזמן חלות הקנין, דאף אם עומדת בחצירו של לוקח בעינן שיהי' החצר קיים, ואם יהורס החצר תתבטל מעשה הקנין, וכן בכסף אף דמהני בנתאכלו המעות משום דשעבוד הגוף קיים, אבל עכ"פ בעינן שיהי' שעבוד מן הכסף, ואם יחזיר המוכר את הכסף קודם הגעת הזמן, או שימחול הלוקח שעבוד הכסף תתבטל המעשה, אבל במקדיש שהאמירה פועלת שתהא כמסור לרשות הגבוה, וכמו דאמרינן בירושלמי פ"ק דקדושין ה"ו, משום דכתיב לה' הארץ ומלואה, ורשות הגבוה אינו תלוי בשום חצר ובית חומרי, ולפי"ז הוא רשות קיים ומתמיד, שלא יצויר הריסתו בשום פנים בעולם, ומשו"ה קרינן בזה מעשה גמור ולא אתי דבור ומבטל מעשה. וזה באור האמתי לענ"ד בדברי הש"ס הנ"ל:

ומעתה יש לבאר ג"כ ענין אמירה לגבוה לענין תוכ"ד, דהנה מה דבשאר הקנינים יכול לחזור בתוכ"ד, יש לבאר ג"כ עפ"י הדרך שכתבנו, והוא דבאמת מה שאמרנו דכל תוכ"ד חשוב כאילו