שערי ישר חלק ב פח

דחזרה דתוכ"ד אינו אלא משום דהו"ל טעות, וכיון דקיי"ל דאין נשאלים על התמורה דתמורה חלה בטעות דדרשינן יהי' לרבות שוגג כמזיד, ועיקר טעמא דב"ש דס"ל ההקדש טעות שמי' הקדש הוא משום דילפי תחילת הקדש מסוף הקדש, וכן פסק הרמב"ם פ"ד דנדרים דאין נשאלים על התמורה וכן פסק בפ"א מה' תמורה במתכון לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים דהוי תמורה ולוקה, עיי"ש, ולפי"ז גבי תמורה לא מהני חזרה תוכ"ד כיון דחייל בטעות, וא"כ סוגיא דמרובה דפריך לר' יוסי מתמורה אידחיי' מקמי סוגיא דנזיר, וכיון דהני שתי משניות דאמר ר' יוסי דבנמלך אין דבריו קיימים, היינו משנה ראשונה לענין אומר היא שלמים וולדה עולה, ומשנה שני' לענין תמורת עולה ושלמים כהדדי נאמרו, ובתמורה אף בתוכ"ד קטן לא מצי חזר בו משום דתמורה הויא אפילו בטעות, מסתמא גבי ולדה עולה ה"נ ס"ל דאף בתוכ"ד קטן לא מצי חזר דיגיד עליו ריעו, וצריך לומר דמשום חומרא דקדש הוא, ונזירות אף דמדמינן לה להקדש לענין שאלה, אבל לא חמירא כולי האי והש"ס דמרובה דמסיק דלר"י בתוכ"ד קטן יכול לחזור הוא דלא כהילכתא, ולפי"ז מסיק להלכה כשיטת הרמב"ם והתוס' דלא מהני חזרה בהקדש, אכן בהקדשות שלנו דאינו אלא כנודר לעניים ומשום דכתיב בפיך זו צדקה א"כ לא עדיפא מנזירות דמהני חזרה תוכ"ד. זהו תו"ד בקוצר לשון קצת:

והנה מה שכ' בקצוה"ח לתרץ שיטת הרמב"ם והתוס' דבריו אינם מחוורים, דלפי"ד סוגית הש"ס דב"ק היא סוגיא דחוי' דלא כמאן, דאם נאמר דכל ענין של חזרה בתוכ"ד הוא רק עפ"י דרך סוגית הש"ס דנזיר דמשוה דבור הא' כטועה, ואיך ס"ד דבתמורה יהני חזרה, דהרי בתמורה ב"ש וב"ה סברי, וכמעט לית מאן דפליג ע"ז, דתמורה חייל בטעות, וכן הקשה עליו בס' נתיבות, ומש"כ בס' נתיבות דבגמ' ב"ק נקט דהא דמרבינן מקרא דתמורה חייל בטעות הוא רק אם רוצה לעקור שם תמורה לגמרי להיות חולין, אבל אם מחליף מתמורת עולה על תמורת שלמים בכה"ג לא מרבינן מקרא דליחול בטעות, גם זה אינו מסתבר כ"כ ובעיקר הדבר שכ' הקצוה"ח בטעמא דהקדש שאני משום חומרא דהקדש, לא באר הדבר מאיזה טעם יהי' חומר בהקדש מבשבועה, ובפשטות צ"ל שהוא מה"ת הא דלא מהני חזרה בהקדש דהרי קריבה ע"ג המזבח, ואיך שייך חלוקים כאלה מה"ת, ובעיקר הכלל שכתב הקצוה"ח להוכיח מסוגית הש"ס דרפ"ב דנזיר דהטעם בחזרה דתוכ"ד הוא משום דחשבינן לי' כטועה, קשה לי דא"כ למה לא מביא הש"ס בנזיר דב"ש לטעמייהו דסברי הקדש טעות הקדש שהוא משנה מפורשת ריש פ"ה דנזיר, ומביא הש"ס ענין שאין שאלה בהקדש שאינו לא משנה ולא ברייתא, רק לשון הש"ס שנקט לב"ש מדס"ל הקדש טעות הקדש ממילא בע"כ ס"ל דאין שאלה בהקדש, וגם אפשר למיטעי בזה, דלפי מה שמביא הש"ס יש מקום לטעות דהיכא דלא שייך שאלה כגון היכא שמתחילה הוא ביד גזבר דלא מהני ב. לא מהני חזרה, וכן בשאר קנינים של הדיוטות דלא שייכי שאלה, אבל אם הי' מביא הש"ס מדין טעות להדיא הי' מוכח ענין זה, דכל היכא דהקנין והמעשה מתבטלים ע"י טעות מהני חזרה תוכ"ד, וע"כ נלענ"ד לבאר ענין זה בס"ד בדרך אחר לגמרי:

דהנה בעיקר היסוד מה דקיי"ל בשאר קנינים דמהני חזרה בתוכ"ד כמו שמביא הב"י בחו"מ סי' קצ"ה ובשו"ע שם דבכל הקנינים לא מצי חזר בו אחר כדי דבור, אבל תוכ"ד יכול לחזור, וכמש"כ הסמ"ע שם בס"ק י"ט, וכמו שדחה הקצוה"ח שם בסק"ז דברי הט"ז באהע"ז סי' ל"ח, הוא מהכלל דנקטינן תוכ"ד כדבור דמי, כמו דפסק במס' נדרים ד' פ"ז לענין הפרה ולענין קריעה דתוכ"ד, דמסיק שם הש"ס והילכתא תוכ"ד כדבור דמי חוץ ממגדף ועובד עכו"ם ומקדש ומגרש, וכתב הר"ן שם וז"ל ולא ידענא מ"ש הני ומנא להו לרבנן הכי, ונראה בעיני בשאר מילי דלא חמירי כולי האי שאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה, אלא דעתו שיכול לחזור בו תוכ"ד, אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה, ומשו"ה חזרה אפי' בתוכ"ד לא מהני, עכ"ל. וכל הרואה יראה דקצר הר"ן בזה לבאר עיקר היסוד בזה דאיך שייך לענין קריעה סברת הר"ן, דאם קרע ואח"כ שמע תוכ"ד שמת לו מת דיצא ידי קריעה, אלא נראה ודאי דהכלל בזה שעשו חז"ל גבול מה נקרא בבת אחת ומה נקרא בזה אחר זה, דכל שני דברים התכופים זה אחר זה חשוב כאילו הוא בב"א, וכמו שכתבו התוס' בכתובות ד' ל' ע"ב ד"ה ל"צ וז"ל וריצב"א פי' דמיירי אפי' באוכלים דלא מאיסי וכיון דתחב לו בבית הבליעה ובלע ונהנה מיד חשיב באים כאחת אעפ"י שאין כאחד ממש, כדמשכחן בסוף פד"א, יבמות ד' ל"ג דמפרש בעל מום ששמש בטומאה דאתו בהדי הדדי כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה אעפ"י שאי אפשר שלא יגע בסכין קודם שיחתוך, עכ"ל, ומה"ט לענין קריעה יצא ידי קריעה כיון דחשבינן שהי' הקריעה בב"א עם השמועה ששמע שמת לו מת, והוי כאילו קרע בשעת שמועה, וכן לענין הפרה שסבור שנדרו בתו והפר לה ואח"כ בתוכ"ד שמע שנדרה אשתו הוי כאילו הפר בשעת שמיעה, זהו היסוד העיקרי בהכלל של תוכ"ד, ועפי"ז בכל ענין שיש הבדל בין בב"א ובין בזאח"ז, אם נעשו שני ענינים בזאח"ז בהפסק זמן של תוכ"ד חשובים כאילו נעשו ענינים אלו בב"א בלי שום הפסק, והנה בכ"ז אין המעשה הראשונה בטלה דהרי מ"מ נעשה המעשה, ולכן אף אם חזר בו מהמעשה הראשונה יש לדון שתועיל הראשונה, ורק היכא דיש כח בשני' לגרע ולבטל את הראשונה לולא הקדמת הזמן של הראשונה, אז מהני ענין זה של תוכ"ד, להחשיב המעשה השני' כאילו היתה נעשית בב"א עם הראשונה ולא יוגרע כח המעשה השני' מחמת איחור הזמן של השני':

ועד"ז אמרתי ליישב מה שהקשה בס' נתיבות סי' נ"ב סק"א על דברי הקצוה"ח ומדמה עדים