שערי ישר חלק ב פז

תחבולה חדשה שלא יוכל לפעול הדיבור הקודם מה שהכין ע"י הדבור שיפול ויועיל, ומשו"ה מה שעשה עכשיו בחזרתו שלא יהני הדבור ולא יתקדש החפץ בהגעת הזמן אינו מגרע כלום מה שהי' פועל הדבור שיהי' דין נדר על החפץ שיהי' עולה, וחייב לקים דברו עכ"פ. אמנם לשון הש"ס דאמרינן משום אמירה לגבוה הוא דוחק לפי"ז, אם לא נפרש כמש"כ לעיל דמה"ט כיון דלא אפשר לגמרי לבטל הדבור, משום דעכ"פ מוכרת לקיימו, מה"ט הוא אלים כמסירה להדיוט ולא מצי הדר בי' כלל, והרשב"א והר"ן שכתבו דאפשר דלמ"ד דפליג על בר פדא יכול לחזור בהקדש וצדקה קודם שחלו, נראה דסברי דבכה"ג שלא קבל על עצמו כלום רשאי לחזור בו, דאף דהרשב"א סובר דבספק אם מועיל או לא הוי ספק נדר, הוא רק משעה דחייל הוי נדר על החפץ לאנפוקי בצדקה עי"ז שנתיחד באמירתו חפץ זה להשתמשות של צדקה, אבל אם חוזר בו ומבטל את התיחדות זו אינו עובר על נדרו בזה כלום, ומש"כ בס' מח"א בסי' הנ"ל וכן כתב להדיא בה' צדקה סי' ד' בטעמא של הרא"ש דסובר דהוי נדר על עצמו, כאילו נדר ואמר אתן דבר זה להקדש, דברי' תמוהים בזה דהרי שיטת הרא"ש בכה"ג דלא הוי כאומר אתן, כמו שכתב הטור בחו"מ סי' רי"ב. ודבריו מתפרשים רק עפ"י הדרך שכתבנו:

פרק כב ועפ"י הכללים שבארנו לחלק בין נדרים ונזירות להקדשות וצדקה לענין חזרה בתוך ל' יתבאר לנו ענין חזרה של תוכ"ד, עפ"י שיטת הרמב"ם הרע"ב והתוס' שתמה עליהם הש"ך, דגרסינן בתמורה ד' כ"ה האומר ולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קיימים, היא שלמים וולדה עולה ה"ז ולד שלמים דברי ר"מ, ר"י אומר אם לכך נתכון מתחילה וכו' ואם משאומר שלמים נמלך ואמר ולדה עולה ה"ז ולדה שלמים, ופריך ע"ז בגמ' נמלך פשיטא אלא כל אימת דבעי מימלך, אמר רב פפא לא נצרכא אלא שאמר בתוכ"ד, מהו דתימא תוכ"ד כדבור דמי והאי עיונא היא דקמעין קמ"ל עכ"ל הש"ס. והרמב"ם בפט"ו מה' מעה"ק כתב בזה"ל האומר ולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קיימים היא שלמים וולדה עולה אם לכך נתכון דבריו קיימים ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהי' שלמים חזר בו ואמר וולדה עולה אעפ"י שחזר בו תוכ"ד הרי ולדה שלמים שאין חזרה בהקדש ואפי' בתוכ"ד, עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה בתמורה שם וז"ל ואמר ר' יוסי ה"ז שלמים ואח"כ נמלך וחזר ואמר ולדה עולה, ואעפ"י שהוא תוכ"ד אין סומכים אלא על דבור הראשון, לפי שהעיקר בידינו תוכ"ד כדבור דמי זולתי במקדיש, ומימר, ומגדף, ועכו"ם, ומקדש ומגרש, ואילו ששה דברים הוציא אותם בגוף הש"ס מקדיש ומימר הרי נתבאר במקום הזה ובסוף נדרים הוציאו מגדף ועכו"ם מקדש ומגרש עכ"ל. וכן פסק בה' תמורה בספ"ב דאם אמר הרי זו תמורת עולה וחזר בתוכ"ד ואמר הרי זו תמורת שלמים דהוי תמורת עולת והוא מפלוגתא דר"מ ור"י בתמורה שם, וכן כתבו בתוס' במנחות ד' פ"א ע"ב ד"ה תודה דלא מהני חזרה בהקדש אף תוכ"ד, וכתבו הטעם בזה משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, והש"ך בח"מ סי' רנ"ה כתב וז"ל אבל תמהני מאד על הרמב"ם והברטנורה והתוס' דאישתמיטתהו ש"ס ערוך בפ' מרובה ד' ע"ג ע"ב דפליגי התם רבנן ור' יוסי גבי עדות וקאמר התם בש"ס אלא בתוכ"ד כדבור דמי קמיפלגי, רבנן סברי תוכ"ד לאו כדבור דמי, ור' יוסי סבר תוכ"ד כדבור דמי, וסבר ר' יוסי תוכ"ד כדבור דמי, והתנן הרי זו תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה, והוינן בה נמלך פשיטא, ואמר רב פפא נמלך בתוכ"ד קאמרינן, אמרי תרי תוכ"ד הוו חד כדי שאילת תלמיד לרב וחד כדי שאילת רב לתלמיד כי לית לי' לרב יוסי כדי שאילת תלמיד לרב שלום עליך רבי ומורי דנפיש, כדי שאילת רב לתלמיד שלום עליך אית לי', ע"כ הרי להדיא דבהקדש ומימר דינו כשאר דברים דהא פריך מהתם לעדות ומשני דתרי תוכ"ד הוו וכו' ואין ספק דאשתמיט לכולם הש"ס דמרובה הנ"ל שהבאתי, ונ"ל לענין דינא הקדש כשאר דברים כן י"ל ברור עכ"ל:

ובקצוה"ח סי' רנ"ה כתב לתרץ שיטת הרמב"ם והתוס' דדחו מהלכה סוגיא זו דמרובה, עפ"י מה דאסרתא במס' נזיר רפ"ב בהא דתנן הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב"ש אומרים נזיר וב"ה אומרים אינו נזיר, ואמרינן שם בגמ' דב"ש סברי כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, וב"ה סברי כר"י דאף בגמר דבריו אדם נתפס והאי נדר ופתחו עמו הוא, וב"ש נמי האי נדר ופתחו עמו הוא, אלא ב"ש סבר לה כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכיון דאמר הריני נזיר הו"ל נזיר, כי קאמר מן הגרוגרות ומן הדבילה לאיתשולי הוא דקאתי, וב"ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש, וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות, וב"ה סברי כר' שמעון דאמר שלא התנדב כדרך המתנדבים, וכתבו בתוס' שם לאיתשולי הוא דקאתי לאו דוקא לאיתשולו דהא לא בא בשאלה אלא מתחרט וחוזר בו כאדם שבא לשאול על נדרו לחכם מחמת חרטה שהחכם מוצא לו פתח חרטה והוי נדר טעות ובטל, ומבואר מסוגיא דנזיר דכל היכא דלא מהני שאלה לחכם, ה"ה דלא מהני חזרה תוכ"ד, דהא טעמא דב"ש דלא מהני חזרה תוכ"ד משום דסברי אין שאלה בהקדש, ומשום דחזרה תוכ"ד לא משווי דבור קמא אלא כמו דבור בטעות, וכיון דסברי ב"ש הקדש טעות שמי' הקדש ולא מהני שאלה, ה"ה תוכ"ד לא מהני, וכן מוכיח מלשון הרמב"ם פ"ב מה' שבועות הי"ז שכתב בזה"ל מי שנשבע והי' פי' ולבו שוים בשבועה ואחר שנאסר חזר בו בתוכ"ד כדי שיאמר שלום עליך רבי ומורי ואמר אין זו שבועה או נחמתי או חזרתי וכיוצא בדברים אלו שענינם שהתיר מה שאסר הרי זה מותר ונעקרה השבועה שזה דומה לטועה, עכ"ל, והרי מבואר