שערי ישר חלק ב פו

בגמ' דאי לאו האי טעמא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוי מצי חזר בו, ובזה י"ל דלמאן דלא סבר לי' כבר פדא סובר דבהקדש לאחר ל' יכול לחזור קודם ל' ואף דבהקדש איכא איסור אכו"ע, כמו בקונמות, והאי איסור חשבינן שהוא בא מחמת הנדר דמשו"ה מתפיסו בנדר, ועיקר קונם יש סוברים שהוא דוקא התפסה בהקדש, אבל באמת מה שאוסר על כל העולם בהקדש הוא עי"ז שמיחד ההשתמשות לגבוה וממילא הוא מרחקו מהנאת זרים, אבל אינו עושה בזה שני ענינים נפרדים, היינו ליחדו לגבוה ולאסור על כל העולם, אלא ממילא איכא בהקדש שני ענינים אלה, ואם יבוטל ענין ההתיחדות ממילא יבוטל גם האיסור לזרים, ומה"ט קדשים שמתו יצאו מידי מעילה, כיון דליכא בהם שום תועלת להשתמשות לגבוה בטל ההקדש, ולכן אף שחשבינן שהאיסור שנאסר על העולם הוא דבר הנדור, ולא דמי לתרומה, שכתב הר"ן דלהכי אינו מתפיס בתרומה דחשבינן מה שנאסר לזרים הוא דבר האסור, מ"מ עיקר המעשה שעושה האדם בהקדישו לשמים הוא ההתיחדות לתשמיש גבוה, וזה ענין מעשי האדם, וקודם שחל הענין יכול לחזור שלא יועיל הדבור וכן הוא בצדקה לעניים ולכן בצדקה תלוי בזה אם נאמר דגם בצדקה הוא כאמירה לגבוה לענין זה שלא יוכל לחזור דאלים הדבור כמעשה, אינו יכול לחזור בו, ואם נאמר דלעניים אינו כאמירה לגבוה, ורק התיחדות ע"י נדר לתשמיש עניים שפיר מצי הדר בו קודם שחל הענין:

ולענין נזירות נלענ"ד שהוא ג"כ כעין נדרים לענין זה ואף שבתשו' מהרי"ט הובא בס' אבני מלואים בתשו' סי' כ"ב העלה דנזירות הוא ענין קדושת הגוף שמקדיש את גופו על ענין זה וממילא אסרתו תורה ביין ובתגלחת, ובס' אבני מלואים בנה על יסוד זה שמה"ט חשיבי אסורי נזירות כלאו שאינו שוה בכל כאיסורי כהונה, יעו"ש, ולפי"ז הי' ראוי לומר דמהני חזרה קודם שחל הנזירות, אבל לענ"ד אין דבריהם מחוורים בענין זה דהנה מהא דאמרינן במס' נדרים ד' י"ז דנזירות חלה על נזירות באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום ומכש"כ שתי נזירות בב"א, מוכח דאינו ענין קדושה דאל"כ איך שייך קדושה על קדושה, אלא נראה שהוא ענין נדר וקבלה על עצמו להתנהג בפרישות של נזירות, שהוא לא לשתות יין ולא ליטמא למתים וכן בתגלחת, ומשו"ה אם נדר שתי נזירות בב"א חייב לקים שתי נזירות, היינו זה אחר זה, דהרי שתי נזירות קיבל עליו, ובמ"א הארכתי בזה ולכן לענין חזרה אינו ענין לדיני הקדשות, דכל ענין שאדם מקבל על עצמו והתורה הזהירה אותו שישמור מה שנדר, אי אפשר לבטל דבור זה בשום פנים, אם לא ע"י שאלה והתרה, וכן נראה מדברי המח"א שהבאנו שנקט שענין נזירות הוא קבלה על עצמו להתנהג כן, ולפי"ז עלה לנו בענין זה דבצדקה והקדשות שייך ענין חזרה בתוך ל' מלבד אם נאמר דאמירה לגבוה אלים, אז אינו חוזר מטעם דהוי כמעשה ולא אתי דבור ומבטל מעשה, ובאיסורים שאוסר על עצמו או על אחרים לא שייך חזרה משום שחלות הענין אינו נעשה ע"י מעשה האדם אלא אזהרת התורה, ובנזירות שהוא ענין אחר לא כהקדש ולא כקונמות, אלא קבלת נדר להתנהג בנזירות כענין קבלת תענית, לא שייך ענין חזרה ג"כ מה"ט, שחלות הדבר הוא אזהרות התורה לקים נדרו להתנהג בנזירות, ורק בהקדש וצדקה שהוא התיחדות החפץ לענין זה שע"י מעשה האדם החפץ מתקדש שייך חזרה כבקדושין וגירושין ומעתה אם יהי' איזה משמעות מדברי הרמב"ם בפכ"ב מה' מכירה דבאומר כל מה שתלד בהמתי יהי' הקדש, דלא מצי הדר בו קודם שבא לעולם כמו שהוכיח בס' מח"א שהבאנו הנה גם עפ"י דברינו ראוי לומר כן, דהרי באומר יהי' הקדש אינו חל אח"כ הקדש ממש, וכמו שכתב הרמב"ם להדיא, דאינו מתקדש משום דהוי דשלב"ל, רק חל נדר שיהי' הדבר להקדש ונדר זה הוא על החפץ שיהי' כן וממילא כל מי שהדבר בידו מחויב לעשות כן שיהי' הקדש, והרי גם בשבועה אם נשבע שלא יכנוס ראובן בביתו כתב הרמב"ם דאסור לראובן לכנוס, ומה"ט בשכ"מ שצוה על פירות אילן מחויבים היורשים ג"כ לקים, וגם אם ימכרו הפירות לאחרים יהי' הלוקחים מחויבים לקים ענין זה, ומשו"ה בכל כה"ג לא שייך חזרה:

ולכן יש מקום לומר דבאומר הרי זה עולה לאחר ל' יום דכתב הרא"ש בפי' לנדרים דלא מצי הדר בי' משום ענין נדרים דכתיב מוצא שפתיך תשמור, דסובר ג"כ דכל שאומר יהי' כן הוא נדר, אבל אינו נדר על עצמו כלום דהרי הרא"ש כתב להדיא דבאומר על דשלב"ל לא מהני כלום, ופליג בזה על הרמב"ם הובא שיטתו בחו"מ סי' רי"ב, דאם הי' איזה נדר על עצמו מהני גם בדשלב"ל כמו שכתב שם להדיא דאם אומר אתננו להקדש או אקדישנה חייב לקים דברי' גם בדשלב"ל אלא דסובר כיון שנדר זה הוא על החפץ שיהי' כן, סובר דכל שעושה איזה ענין על החפץ לא מהני בדשלב"ל, וכמו בקונמות באוסר על חבירו דלא מהני גם באוסרת מעשי ידי' על הבעל אם לא באומרת יקדשו ידי לעושיהם, ולפי"ז שורת המחלוקת דהרמב"ם והרא"ש הוא רק אם פירות דקל ומעשי ידים חשיבי דשלב"ל לענין נדרים שחלים על החפץ לענין שיחול גם על אחרים, אבל בענין זה כשאומר יהי' הקדש דאיכא בזה ענין נדר, סובר גם הרא"ש שהוא נדר, ומשו"ה י"ל דבאומר הרי זו עולה לאחר ל' דמלבד מעשה הקדש שעשה שיחול לאחר ל' עשה נדר בזה על החפץ שיהי' כן ואם חזר קודם ל' וגם לא הקדיש פעם שני נמצא עובר על נדר זה, דהרי נדר זה הוא על חפץ שבא לעולם, וחייל הנדר ולכן אף דיכול לבטל עיקר ההקדש שלא יחול לאחר ל' ע"י החזרה דאתי דבור ומבטל דבור אבל מדין הנדר שכלול באמירתו לא מצי הדר בי', דבאמת מה דאמרינן אתי דבור ומבטל דבור אין הכונה בזה שנעקר הדבור הקדום, כמו דחשבינן עקירת הדבור בהתרת חכם, אלא שעושה עכשיו