שערי ישר חלק ב פה

שמקבל עליו בלשון נדר שוב אינו יכול לחזור בו ובפ' בתרא דנדרים ד' פ"ט אמרינן, ההוא גברא ליתסרו פירות עולם עלי אי נסיבנא איתתא כי לא גמירנא הילכתא לא סליק בידי' אתא ר' אחא ושבשי' טינא וכו', אלמא דאעפ"י שלא חל עדיין הנדר לא הי' יכול לחזור בו, ובפ"ב דנזיר נמי אמרינן הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם מהו מי חייל עלי' נזירות שני או לא, מי אמרינן כיון דאפשר לאיתשולי אנזירות שני מהשתא יחול הנזירות בתרא, את"ל הכי אמר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם הכא ודאי לא מצי לאיתשולי, ואי ס"ד דכ"ז שלא חל הנדר יכול לחזור בו משום דאתי דבור ומבטל דבור, א"כ נהי דבנזירות שמשון ליתי' בשאלה מ"מ הא יכול לחזור בו ולעקור הנזירות. עכ"ל הצריך לעניננו. והנה מה שמוכיח מדברי הרמב"ם פכ"ב מה' מכירה דאינו יכול לחזור לא אבין דבריו, דהלא הרמב"ם לא חדש בדברי' כלום לענין דין חזרה קודם שבא לעולם, ואדרבה הלא מדבריו נראה דכיון דיש בזה ענין נדרים חייל גם על דבר שלא בא לעולם, כמו כל מה שתלד בהמתי יהי' הקדש, אבל לענין חזרה י"ל דלא עדיף מלמ"ד דסובר אדם מקדיש דשלב"ל, דסובר דעד שלא בא לעולם יכול לחזור בו, ורק באומר מעכשיו כתבו כמה ראשונים דמהני מעכשיו לענין זה דלא מצי חזר בו קודם שבא לעולם, ושיטת תוס' בב"מ ד' ט"ז ע"א ד"ה קנוי', דאף למ"ד אדם מקנה דשלב"ל, יכול לחזור בו קודם שבא הדבר לעולם אף באומר מעכשיו יעו"ש. וכן מה שמוכיח מדברי הרא"ש בפי' שכ' בהקדש לאחר ל' דלא מצי הדר בו דאמירנן בגמ' משום דאמריתו לגבוה כמסירתו להדיוט, דהוא משום דחייב לקיים דבריו כאילו נדר דכתיב מוצא שפתיך תשמור ולא מצי למיהדר בי' עכ"ל. לכאורה אינו מובן דהרי אם חזר בו בטל ההקדש, לכאורה, מה שהקדיש מתחילה, ואם נאמר דאיכא חיוב עליו מחמת נדר להקדיש פעם שני, זה ודאי אינו, דהרי לא קבל על עצמו להקדיש, ושיטת הרא"ש היא דבאומר יהי' הקדש לא חל עליו שום נדר להקדיש, אלא באומר אקדישנו, כמו שהובא שיטתו בטוש"ע ח"מ סי' רי"ב, ומלבד זה בגמ' דנדרים משמע דלא מהני חזרתו כלום ובהגיע זמן ל' יום חייל ההקדש ממילא, ולומר בכונת הרא"ש דאסור לחזור כדי שלא יתבטל ההקדש גם זה רחוק, דהרי אמרינן דלא מצי לחזור, ועוד איזה איסור יהי' בזה אם עושה תחבולה שיתבטל ההקדש אם התחבולה הוא דבר מועיל, וע"כ נלענ"ד דכונת הרא"ש בזה הוא על הדרך שפי' הרשב"א שם בחי', שכתב דמה דאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לענין חזרה הוא, דחשיב אמירה זו כמעשה, כיון דאלימא דמהני אמירה כמסירה אלימא נמי למיהוי כמעשה דלא אתי דבור ומבטל מעשה יעו"ש. והרא"ש ביאר ענין זה דמשו"ה אלים הדבור דכיון דמה שהוא אומר לגבוה הוי כאילו נדר דחייב לקים מוצא שפתיו, משו"ה אלים הדבור דלא מצי חזר בי', ולפי"ז גם להרא"ש י"ל דסברת הש"ס בזה הוא רק למאן דמתרץ אליבא דבר פדא וכמש"כ הרשב"א והר"ן דאפשר דלמאן דפליגי שם וס"ל דקדושת דמים פקעה בכדי דלא איצטריך לשנויי הני סברי דבאומר הרי זה הקדש או צדקה לאחר ל' דמצי חזר בו:

אמנם הראיות שמביא בס' מח"א מפ' בתרא דנדרים ד' פ"ט ומפ"ב דנזיר מוכח להדיא דבנזירות וקונמות אם נדר ונזר לאיזה זמן דאינו יכול לחזור בו בלי התרת חכם, ובמקדיש עולה לאחר ל' מוכח מהגמ' דהטעם דלא מצי הדר בו הוא משום אמירה לגבוה, והש"ס משני זה אליבא דבר פדא, ומטעם זה כתבו הרשב"א והר"ן דאפשר דלמאן דפליג על בר פדא סובר דבהקדש יכול לחזור, והרי הקדש ג"כ נדר הזא, ואם נאמר דעיקר ההבדל בזה בין אם נדר על עצמו ובין אם נדר על החפץ, וכמו שנראה מדברי המח"א, אכתי אינו מספיק חילוק זה דהרי בקונמות שאוסר על עצמו הוא ג"כ איסור חפצא, ועוד דבאוסר על אחרים ג"כ לא שמענו שיכול לחזור קודם חלות הנדר, לכן נלע"ד דענין זה מתבאר עפ"י עיקר היסוד מה דאמרינן אתי דבור ומבטל דבור, דהנה מה דמצינו בגמ' בענין זה הוא לענין גיטין וקדושין לאחר ל', ולענין מחשבה להחשיב כלי לענין קבלת טומאה וכן לענין שליחות, דבענינים אלו נקטו חז"ל דאם עשה או דבר שיתחדש דבר לאח"ז שקודם שהותחל הדין בפועל יכול האדם לחזור ולבטל שלא יפעול הדבור הקדום או המעשה שעשה, וכ"ז הוא בענינים אשר נוכל להחשיבם למעשה אדם שנתנה תורה הכח והיכולת להאדם לקדש ולגרש ולמנות שליח שיהי' כמותו שיועילו מעשיו, ועל ענינים כאלה נקטינן דכ"כ יכול האדם ע"י דבור או מעשה לעקור ולבטל מה שהכין ע"י מעשיו להועיל לאחר זמן, כ"ז שהם נחשבים כדבור, עד שלא הותחל הענין לחול בפועל, ובעניני הנדרים נ"ל שאינם חשובים מעשי האדם כ"כ דהנה אם אדם אוסר על עצמו או על אחרים בקונם, ובאיסור, מה שאיסורו מועיל שחל איסור תורה לא נוכל לחשוב שהאדם פעל זה דענין איסורים הוא אזהרת התורה, שכן הוא רצון התורה להזהיר ולאסור מה שהבעלים אמרו ורצו לאסור, ולפי"ז לא שייך כ"כ לומר דאם חזר בו קודם חלות האיסור שיתבטל הדבור הקדום שלא יחול איסור תורה, כיון שכן הוא דין התורה שע"י שאמר בלשון נדר ממילא מוכרח האיסור, שהוא אזהרת התורה לבוא, ואיך יעקור האדם ענין זה ע"י דבור שני, ורק על ענין כזה נתנה תורה הכח התרה להתיר למפרע לעשותו כעין נדר בטעות, אבל ענין חזרה שהוא מכאן ולהבא לא שייך כ"כ בעניני הנדר. ובעניני הקדש וצדקה שהוא ענין התיחדות שמיחד את השתמשות החפץ לגבוה או לעניים, בזה שייך ענין חזרה קודם שחל הענין. כמו בקדושין וגרושין, דענין זה שנעשה החפץ מיוחד לדבר זה הוא כמו התיחדות של כלי דמועלת המחשבה היינו הדבור, להחשיב שדבר זה הוא מיוחד לתשמיש זה, ועי"ז חשוב כלי לקבלת טומאה, ומשו"ה אמרינן