שערי ישר חלק ב פד

ממון העני ויכול להוציא על כל מה שיחפוץ, ואם יגזול עשיר ממנו בודאי ליכא בזה רק דין גזל לחוד, כשאר גזל דעלמא, לכן י"ל דמיד שקנו העניים ע"י אמירה אף דלא אתי ליד עני מיוחד, ג"כ כלה דין הנדרים, ורק לשיטת רב האי גאון ז"ל דאמירה לצדקה אינו קנין כלל, אז איכא על הסלע שהתפיס דין נדר, דאסור להנפוקי להשתמשות אחרת, אבל אם זכו עניים מדין קנין כבר נעשה ענין האנפוקי זאת שיצא מרשות בעלים ונשלם בזה ענין ההתפסה והנדר, משו"ה כל ספק שיפול בזה הוא ספק ממון לחוד, ולפי"ז אין מחלוקת הר"ן והרשב"א תלוי בזה אם אמירה לצדקה עושה קנין או לא, אלא דפליגי רק בזה עד מתי שייך ענין התפסת הנדר על סלע של צדקה, דלהרשב"א י"ל הוא עד דאתי ליד עני פרטי, ולהר"ן רק עד שזכו בו עניים בכלל ותו לא, ומה"ט ניחא לי בהא דכתב הרמב"ם דמתפיס בצדקה הוא כצדקה כדין הנדרים, דלכאורה הוא נגד שיטת הר"ן, ולפימש"כ ניחא דבעיקרו קמתפיס ובעיקרו של צדקה הוא התפסת חפץ לתשמיש צדקה לכו"ע:

אמנם בש"ך יו"ד סי' רנ"ט סקי"ד הקשה מדברי הרשב"א הנ"ל ממש"כ הרשב"א בתשו' רנ"ו דבספק צדקה אזלינן לקולא ונשאר בצ"ע, ומש"כ בתשו' מהרי"ט ח"ב סי' קכ"ד ליישב דברי הרשב"א דבפ"ק דנדרים מיירי באומר הרי עלי יעו"ש. זה דבר תמוה לענ"ד, ולהלכה מביא בפ"ת שם בסי' רנ"ט סק"י דברי החסת"ס להכריע כשיטת הסוברים דאזלינן לחומרא, ומחלק בין נודר על עצמו לבין היורשים, ולפימש"כ שאם איכא דין נדר בצדקה של הרי זו אין חילוק בין הנודר לבין אחרים שהנדר חל על החפץ, ולכן דברי הרמ"א שם צ"ע, וכן דחה דבריו הש"ך ובביאור הגר"א שם, אמנם מה שהקשה שם בש"ך מפסקי הרא"ש אהדדי דבפ"ק דנדרים פסק בספק דיש יד לצדקה דאזלינן לחומרא משום דהוי ספק איסור, ובפ' מי שמת בשכ"מ שהקדיש או חלק לעניים או הפקיר כל נכסיו דמסיק הש"ס בתיקו כתב דלא מבטלינן המתנה משום ספק אומדנא, ומתרץ הש"ך דמשום הפקר כתב כן, דהפקר לכו"ע ספיקו לקולא, ובתשו' חת"ס רצה לדחות זה דגם הפקר מטעם נדר הוא, ואנכי לא אבין קושית הש"ך דהרי בהקדש ודאי איכא איסור מעילה, ולענ"ד נראה דלק"מ דהרי הרא"ש סובר דמדין ודאי חל ההקדש והצדקה וההפקר, ואיך יכתוב הרא"ש דחייב לקים הנדר מספק, וחילוק גדול איכא בין ספק לודאי לכמה דינים, ועוד חילוק גדול בזה דמדין ספק הוא רק דין איסור, ומדין שכ' הרא"ש הוא דין זכית ממון, ונפ"מ לענין תערובות דאם נתערב כל אסורים בטלים ברוב, וממונא לא בטיל' וכן נפ"מ לענין כפית בי"ד כמש"כ בתוס' רב האי שהביא בעל המאור בפדו"ה. אכן הרמב"ם בפ"ט מה' זכי' ומתנה פסק בכולהו דאם עמד חוזר, ונראה שהוא עפ"י מש"כ בנמ"י שם, דלענין איסור הוא נאמן על עצמו דלא נתכון רק אם ימות, ולענין ממון אזלינן בתר חזקת מ"ק. נלענ"ד בענין זה:

פרק כא הנה נתבאר בדברינו דלכל השיטות איכא תורת נדרים בין בהקדש ובין בצדקה, אלא דלשיטת הר"ן באומר סלע זו לצדקה ונעשה ממון עניים כבר נתקים הנדר כיון שיצא הכסף מרשות בעלים כבר עבר השמוש לצורך עניים, ומשו"ה מכאן ואילך כל ספק שיפול בזה הוא ספק ממון לחוד, ולשיטת הרשב"א וסייעתו המשך התפסת הנדר על החפץ עד דאתי לרשות זוכה של עני פרטי, ומשו"ה לדידהו כל ספק בזה הוא ספק איסור ג"כ, ומעתה ראוי לברר לכל השיטות דין החזרה באמר סלע זו לצדקה לאחר ל' יום וחזר בו קודם ל' אם מהני חזרתו לבטל שלא יחול חלות הצדקה בהגעת הזמן, וכן אם חזר בתוכ"ד לאחר אמירתו, דבהשקפה ראשונה ראוי לומר דעניני החזרה שייכים רק בדברים הנעשים ע"י אדם, כענין הקנאה, גירושין, וקדושין, ומקח וממכר וכל כה"ג, שחלות הדבר בא ע"י מעשה או דרוב של הבעלים, אבל דיני הנדרים שחלות הדבר הוא איסור תורה לכאורה לא שייך בזה ענין חזרה, שיסוד ענין זה הוא משום הכלל דאתי דבור ומבטל דבור, ואם הזהירה תורה את האדם שישמור את מוצא שפתיו ולא יחל דברו, במה יותר איסור זה אם חזר בינתיים לומר שאינו רוצה לקים נדרו, ונבאר ראשונה דיני החזרה בתוכ"ד:

ובס' מחנה אפרים ה' נדרים סי' י"ב העיר בענין זה, אבל לא ביאר הענין כראוי לענ"ד וז"ל, תשובה ראיתי מ"ש מר ששמע שמהרש"ם ז"ל הורה שהנודר נזירות בתנאי אם אעשה ואם לא אעשה דכ"ז שלא חל הנזירות יכול לחזור בו ולבטל הנזירות דאתי דבור ומבטל דבור, וכדאמר ר"י במס' קדושין גבי מקדש את האשה לאחר ל' יום, חתוך ל' יום יכול לחזור בו, אלו דבריו, ואני שמעתי ולא אבין דמה ענין קדושין לנדרים, דנדרים שאני דנדר קביל עליו וחייב לקים דבריו, והכי מפורש בהדיא בפ"ד, גבי האומר שור זה הקדש לאחר ל' יום דאינו יכול לחזור תוך ל' יום משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ופי' הרא"ש ז"ל וחייב לקים דיבורו משום מוצא שפתיך תשמור, ולא מצי למיהדר, וכן מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל בפכ"ב מה' מכירה שהנודר ואמר מה שתלד בהמתי יהי' הקדש אינו יכול לחזור בו ואעפ"י שעדיין לא חל ההקדש, ואפי' למה שכתב הר"ן ז"ל שם בשמעתין בנדרים משם הרשב"א דאפשר דהאומר יהא זה הקדש לאחר ל' יום דיכול לחזור עכ"ל. ע"כ לא אמרה אלא באומר שור זה יהא הקדש לאחר ל' יום שהוא לא חייב עצמו בלשון לומר נדר אקדישנו, הילכך כ"ז שלא חל הקדש יכול לחזור, אבל במחייב עצמו בלשון נדר שאמר אתן או אקדישנה הרי זה מחויב לקים דבורו ואינו יכול לחזור וזו היא סברת הראב"ד שם בפכ"ב מה' מכירה יעו"ש. כלל העולה דבר