שערי ישר חלק ב פג

דכן פסק ביו"ד סי' רל"ד כהרמב"ם דבאומרת יאסרו מעשי ידי' על הבעל חייל הנדר, אף שלא אמרה יקדשו ידי לעושיהם, והנה בסמ"ע שם ס"ק כ"ב כתב ג"כ כדברינו לחלק בין פירות דקל האמור בסעי' ז' ובין שדה שאקננו האמור בסעי' ט', ומיישב בזה קושית הרמ"א על המחבר, אבל דבריו אינם מתקבלים כ"כ, דלפי"מ שמפרש דהרמב"ם סובר דבלשון "יהי'" הוא מקבל נדר על עצמו אינו מובן חילוק זה כיון דאמרינן דבלשון יהי' כלול קבלה לעשות שיהי' כן, למה לא יהני גם בשדה לכשאקחנה יהי' הקדש, לומר שמקבל על עצמו לאחר שיקנה יהי' הקדש ע"י שיקדיש אח"כ, ובכלל קשה לי לפירושם בדברי הרמב"ם מה שכ' בה' מכירה שהובא גם בשו"ע ח"מ שם בסי' רי"ב דגם באומר יהי' אסור עלי, ולפי פירושם צריך לפרש דמקבל על עצמו לאסור הדבר הזה כשיבוא לעולם, וזה נדר לנדור נדר, ונדר כזה לא מצינו, דבשלימא בנודר עלי להקדיש או ליתן לעניים הוא נדר של דבר מצוה לשמים, וזה יליף הרמב"ם מהכתוב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, אבל אם ידור לנדור איסור על עצמו או על אחרים, מהיכא נילף שיהי' חיוב עלי' לקיים נדר כזה, ולפימש"כ כלל הרמב"ם ענין זה להורות דבדבר שבא ממילא חייל נדרא על החפץ כשיבוא לעולם. אכן מה שכתב בה' מכירה דבאומר שכר בית זה יהי' לעניים שזכו בו עניים, לפי מה שבארנו לכאורה הרי זה דומה להא דמיבעיא לי' לרמב"ח לענין חליפי פירות, דמאי שנא שכר בית משכר פירות, וההבדל בזה נלענ"ד דכל חיוב שאפשר לבוא ממילא בלי רצון ודעת אחרת הוא דומה לפירות דקל, ולכן שכר בית שכל מי שידור בבית יתחיב לשלם בע"כ הוי כפירות, אבל חליפין שנקנה דבר בעין ע"י הקנאת בעלים הוי דשלב"ל:

ועפי"ז נראה לי דשיטת הראשונים שהבאנו בענין האיבעיא אם יש יד בפאה וצדקה דפסקו לחומרא משום ספק של תורה הוא דאזלי בשיטה זו, דבאומר סלע זה לצדקה איכא בזה תורת נדר, וכמו שהבאנו דברי רב האי גאון ז"ל, דסובר דאמירה לצדקה אינו עושה קנין, ומה דמחייב ליתן לעניים הוא מדין נדרים לחוד ולא משום איזה זכות ממון שיהי' בזה תביעת ממון לעניים, ובארנו שענין נדר זה אינו משום שקבל על עצמו לעשות כך וכך אלא הוא ענין התפסה על החפץ, ולשיטת רב האי מוכרח הענין שיש באמירת סלע זה לצדקה ענין נדר כנ"ל, אבל כמו דמפרש הגאון דאיכא בכה"ג נדר של התפסה לצדקה, כ"כ נוכל לפרש גם לשיטת הראשונים ז"ל דסברי דאמירה לעני עושה קנין דסברי כ"כ בזה כשיטת הגאון דאיכא כ"כ ענין נדר והתפסה, ומה"ט מהני מתפיס בצדקה באומר זה כזה, ולפי"ז באומר סלע זה לצדקה אם הוציא לדבר אחר, הרי מלבד גזל עניים שבזה איכא גם איסור נדרים, וכן איסור של בל תאחר דכיון דמחויב לקים נדרו להוציא בעד עניים ממילא איכא גם בל תאחר, דרק היכא דפטור מלשלם ליכא בל תאחר, דמש"כ בנתיבות בכללי תפיסה דבספק צדקה איכא בל תאחר, אינו מובן דאם ליכא איסור אחר המחייבו לקים נדרו ליכא בל תאחר, וכמש"כ בתשו' מהרי"ט הבאנו דבריו לעיל בפי"ט ומשו"ה פסקו דבספק אזלינן לחומרא דספק דאורייתא הוא, ול"ד לספק מעשר עני דפטור מדין המע"ה דהתם ליכא נדר כלל דחיובא מחייב מדין מתנות עניים, ואין זה בכלל בפיך זו צדקה ואין זה דבר הנדור ולכן אין בזה רק דין ממון עניים, וכל שהוא מדין ממון פטור בספק משום המוציא מחבירו עליו הראיה מלבד היכא דאיכא משום עני ורש הצדיקו שהוא ג"כ מדין ממון, ונראה לענ"ד דלפי"ז בספק פאה ג"כ פטור כמו המעשר עני, אכן מה דפסק הרשב"א בספק של יד לפאה דאזלינן לחומרא הוא משום דמה שרוצה להוסיף על הפאה שהניח תחילה הוא ענין צדקה, כיון דמדינא הי' סגי בפאה שהניח אוגיא הראשונה, ועל הפאה השני' אף שגם על זו דין פאה הוא, כמו דאמרינן שם בנדרים ד' ו' ע"ב דיכול לעשות כל שדהו פאה, אבל פאה זו ג"כ צדקה הוא, ועי' ר"ן שם ד"ה יש לצדקה שכתב דפאה זו מישך שייכי קצת לצדקה מחמת שהוסיף על האוגיא הא' שהיתה בזה לשיעור פאה יעו"ש. ומשו"ה ספק זה הוא כספק צדקה דאזלינן לחומרא מחמת דין נדרים, וכן מוכח לענ"ד מהא דאיתא במס' חולין ד' קל"ד כי אתא רבין אמר קמה אקמה רמי לי', ופירש"י מתניתא אחריתא אשכח לר"מ דפטר בקמה של גר ספק נקצרה קודם שנתגיר ספק משנתגיר ורמיי' אהא דקתני ספק לקט לקט ושני לי' בלשון בן אגרא אני שונה אותה עכ"ל. ובירושלמי דפאה פ"ד ה"ה מביא אותה ברייתא דבקמה של גר פטור בספק פאה, וע"ז משני משום דלקט בחזקת חיוב קיימא ובגר בחזקת פטור, היינו דרק היכא דבחזקת חיוב קיימא ע"ז נאמר עני ורש הצדיקו יעו"ש. ובחלה דאיכא ספק איסורא גם בגר אזלינן לחומרא, הרי להדיא דבספק פאה היכא דליכא משום עני ורש הצדיקו פטור מספק ככל ספק ממון, ומזה סתירה גלוי' על דברי נה"מ שכ' בכללי תפיסה סעי' ב' דספק לקט הוא לחומרא משום בל תלקט יעו"ש. ולכן נלענ"ד דבספק פרה בכה"ג דכתב הרשב"א באיבעיא דיש יד הוא משום ענין צדקה דהרי מוסיף לעניים מה דליכא חיוב ומה"ט גופא כתבנו לעיל בפי"ט דלית בזה משום עני ורש הצדיקו, משום דמה שמוסיף על עיקר החיוב ליכא בזה דין עני ורש הצדיקו יעו"ש:

והר"ן ז"ל דלא סבר כן ונקט בצדקה ובפאה שהוא רק ספק ממון לחוד, נראה לי דסובר דאף דעניני צדקה ודאי יש בהם ענין נדרים, וכמו דכתב הרמב"ם להדיא בריש פ"ח מה' מתנות עניים, הצדקה הרי היא בכלל הנדרים, וכן כתב רב האי ז"ל, אבל כוון דבע"כ התפסת הנדר על סלע של צדקה אינו כהתפסת הקדש, דבהקדש איכא דין קדושה לעולם על החפץ, אבל בצדקה לאחר דאתי ליד עני, בודאי כלתה ההתפסה, דהרי נעשה