שערי ישר חלק ב פב

שני ענינים אלו, היינו דאם נאמר דהפירות הם הגורמים לחליפין, כ"כ ראוי לאסור דמי איסורי הנאה שהערלה גרמה לו להדמים שיבואו ברשותו, ומשני דשם אינן דמיהן כמש"כ הריטב"א הנ"ל ולכן פסק הרמב"ם דהוי ספק, ומה שהוסיף הרמב"ם בענין זה דגם באוסר על חבירו בשבועה, הוא עפ"י שיטתו שכ' בפ"ה מה' שבועות ה"ד דאם נשבע ראובן שלא יהנה שמעון מנכסיו ועבר שמעון ונהנה דחייב שמעון, שלא נשבע זה אלא על דבר שהוא ברשותו, ועי' בכ"מ ובמל"מ שם שחתכו למצוא מקור לזה, אבל עכ"פ שיטתו דעיקר ביסוד הנדרים הוא הכח הרחקה, ולכן הביא כאן גם דין איסור שבועה להורות לנו הטעם מה דיכול אדם לאסור על חבירו גם דשלב"ל, היכא דמה שיבוא לעולם הוא מחמת כח מוקדם שכבר בא לעולם, וכמו שהוא בעלים על מה שיש לו עכשיו, כ"כ כחו ורשותו גם על הדבר הנולד מזה, ולכן כמו דיכול לאסור מה שהוא שלו, כ"כ יכול לאסור מה שיהי' שלו לאחר זמן כיון שיהי' ממילא שלו מחמת קנין הקדום, ולפי"ז אדרבה מסוגיא זו מוכחת שיטת הרמב"ם דאם אסרה אשה מעשי ידי' על הבעל חל הנדר גם בלי אמירת יקדשו ידי לעושיהם, ומתורץ היטב קושית הנקודת הכסף בסי' רל"ד, ושיטת הרמב"ם בזה מזוקקה כמו שבארנו בעזה"י:

ואחרי שזכינו לבאר דברי הרמב"ם בפי"ב מה' נדרים נבוא לבאר שיטתו בפכ"ב מה' מכירה, דהנה בדין ההקדש מלבד שהוא נעשה קנין לגבוה ע"י אמירה יש בזה ענין נדר, דאם נהנה מן ההקדש הוא או אחר חייב משום בל יחל כמו דאיתא במס' נדה ד' מ"ו ע"ב, ועי' בר"ן נדרים ד' ט"ו שהוכיח מזה דהמודר עובר בבל יחל יעו"ש. ולכן כשאומר כל מה שתלד בהמתי יהי' הקדש, אף שלא חל ההקדש שיהי' קנוי לגבוה ולא נחתה על הולד דין קדושה משום דהוא דשלב"ל, אבל לענין נדרים שבארנו דבזה יש הבדל דאם הוא דשלב"ל ממש לא מצי אסר על חבירו, אבל אם מה שיבוא לעולם הוא בא ממילא מחמת הדבר שהי' בעולם בשעת הנדר כפירות דקל ומעשי ידים, אז מצי אסר גם על אחרים, הנה באומר יהי' הקדש שיש בזה ענין נדר שלא יהנו זרים ממנו, וכל ההשתמשות שבו יהיו מיוחדים רק לגבוה, לענין זה חייל כשיבוא הדבר בעולם שאסור לו ולאחרים להשתמש בזה, להשתמשות זרים מחמת נדרו, וכן באומר יהי' לעניים כ"כ חייל כשיבוא הדבר בעולם שלא להשתמש בזה רק לצורך עניים, ועפי"ז כתב הרמב"ם דאם שכ"מ צוה ואמר כל מה שיוצא אילן זה יהי' לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בו עניים כלו' לענין זה דגם היורשים אינם רשאים להוציא דברים אלו לעצמם בלתי לעניים, מחמת שנדר זה חייל על הדבר כשיבוא לעולם, דהרי גם בשבועה סובר הרמב"ם דיכול לאסור על חבירו אם הדבר הוא ברשותו ובכחו, כמו שהבאנו, דהיסוד בדיני הנדרים ושבועות דיכול לאסור על אחרים מה שברשותו דילפינן זה מלהרע או להיטיב, משו"ה אם נדר על פירות דקל או שכר בית שיהי' לעניים חייל הנדר כשיבוא הדבר בעולם אכו"ע משום דענין זה הוא כעין התפסה על החפץ, שנדר שיהי' דבר זה לעניים או להקדש, ולפי"ז דין זה שכ' בה' מכירה הוא דוקא בכה"ג באומר כל מה שתלד בהמתי או מה שיוציא אילן זה, אבל אם נדר כה"ג על דשלב"ל ממש, כגון שדה זו לכשאקחנה תהי' הקדש, לא חייל כלל בכה"ג, דדבר שלא בא לעולם ממש לא חייל רק אם אוסר על עצמו, אבל בכה"ג לא קבל על עצמו כלום ולא אסר אנפשי' רק נדר על החפץ עצמו ודבר זה אינו ברשותו כלל, ובפ"ו מה' ערכין שכתב בנודר על עצמו כגון האומר הרי עלי להקדיש כל מה שתעלה מצודתי מן הים אף שהוא דבר שלב"ל ממש, אבל כיון שנדר על עצמו בלשון הרי עלי אז חייל גם על דשלב"ל ממש, ומשו"ה י"ל דבנידון האמור בפכ"ב מה' מכירה ליכא בל תאחר, דרק בנדר שקבל על עצמו להקדיש או ליתן לעניים, איכא בל תאחר, אבל בנדר שחל עיקרו על החפץ ולא קבל על עצמו כלום ליכא בל תאחר אם לא בצדקה ובהקדש שכבר חייל הקדש לגמרי, ובזה יתישב מה שהעיר בס' לחם משנה שבפכ"ב מה' מכירה לא זכר הרמב"ם בל יחל ובל תאחר, ובפ"ו מה' ערכין בנדר הרי עלי להקדיש כתב שעובר בבל יחל ובל תאחר:

ובזה יעלה כהוגן פסקי השו"ע ח"מ סי' רי"ב דבסעי' ז' העתיק להלכה דברי הרמב"ם מהלכות מכירה הנזכר לעיל, ובסעי' ט' העתיק להלכה דברי תשובת הרא"ש שכ' דאם אמר קרקע זו לכשאקננו יהי' הקדש אינו כלום דאין אדם מקדיש דשלב"ל, אבל אם אמר לכשאקננו אקדישנו או אתננו להקדש הוי עלי' נדר וצריך לקים נדרו, והרמ"א ז"ל כתב בהג"ה בז"ל וזוהי סברת הרא"ש וחולק על הרמב"ם שסובר שאם אמר לכשאקננו יהי' הקדש חייב לקיים דבריו כמו שכתב סברתו בסעי' ז', ודברי המחבר שסתם לעיל כדברי הרמב"ם וכאן כדברי הרא"ש אינו נכון. עכ"ל. וכ"ז הוא לפי מה שנקט בשיטת הרמב"ם דבאומר לשון יהי' ג"כ הוא נדר על עצמו שאומר הרי עלי להקדיש, וכן כתב בב"י שם, ולפי"ז קושית הרמ"א קושיא חזקה היא על המחבר, אבל לפי"מ שבארנו דגם הרמב"ם סובר דלשון יהי' הקדש אינו נדר על עצמו, אלא שהוא נדר על החפץ, וסובר דבכה"ג שהדבר שיבוא הוא מחמת דבר שהוא ברשותו אז חייל גם על אחרים, ובזה הוא פלוגתא דהרא"ש ושאר הראשונים עם הרמב"ם, דלהרא"ש וסייעתו גם בדשלב"ל כזה כמו פירות דקל, לא חייל נדרא על אחרים, לפי"ז פסקי השו"ע ח"מ הנ"ל עולים כהוגן דבסעי' ז' פסק דחייל הנדר, משום דכל מה שחשב שם הם כפירות דקל וכיו"ב, אבל בסעי' ט' באומר לכשאקחנו יהי' הקדש שהוא דשלב"ל ממש, בכה"ג לא חייל הנדר על החפץ שהוא דשלב"ל ורק אם אומר הרי עלי והוא ממש כשיטת הרמב"ם ובנידון דסעי' ז' פסק כהרמב"ם נגד החולקים עלי'