שערי ישר חלק ב פא

דהוי דשיל"מ דבידו למיתשל עלה, אבל אצל המודר דאין בידו להתיר הנדר הוי כשאר איסורים וכמו שהקשה ע"ז בלחם משנה שם, ועוד קשה טובא א"כ מאי מספקא לי' לרמב"ח, אם בנדרים אסור זו"ז גורם ודאי גדולין אסירי, ולומר דזה גופא מספקא לי' לרמב"ח מחמת שאצל הנודר שאין בידו להתיר אי בכה"ג חשיב דשיל"מ אי לא, מלבד שזה דחוק ורחוק, קשה מה שייך ספק זה לחליפין, ורמב"ח כולל באיבעיא דידי' מחמת דחליפין כגדולין דמי ל"ש הוא ול"ש חבירו, וכן קשה מפסקי הרמב"ם אהדדי, דלענין חליפי שאר איסורי הנאה פסק הרמב"ם דמותר גם למחליף עצמו כמו שהבאנו, וכאן פסק דהוי ספק, והנה מה שכ' הריטב"א לחלק בין שאר איסורי הנאה לנידון דידן משום דבכל איסורי הנאה מותרים הדמים משום דאינם דמיהם, והכא שלהמחליף ולהקונה ממנו מותרים הפירות והוו דמיהם, מצאנו כן גם להרמב"ם ז"ל שמחלק כן והוא ממה שפסק בה' בכורים פי"ב ה"ד בפטר חמור שמכר לפסק דאם מכרו קודם פדיון שדמיו אסורים, והוא עפ"י מה דאמרינן בגמ' בכורות פ"ק ד' י' ע"ב דלר"י פטר חמור אסור בין הנאת גופו בין הנאת דמיו, דהוא שאם מכרו אסור להנות מהדמים, וכן פירש"י ורבינו גרשום שם, וביאור הענין הוא דל"ד לשאר דמי איסורי הנאה דאינם דמיהם, אכן פ"ח דאף דאסור בהנאה הוא חשוב ממון בעלים, משום דבידו לפדותו בשה כל דהוא, ומה"ט יכול לקדש בו אשה, וכן הגונב פ"ח חייב כפל, כמו דאיתא בגמ' שם ד' י"א ע"א וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה' גניבה, ומה"ט הדמים שקבל הם דמי פ"ח. וכבר כתבנו ענין זה לעיל בשע"ג, וכן מצאתי כדברינו בס' שעה"מ פ"ה מה' אישות ודברי הריטב"א שהבאנו מסייעים לדברינו בשיטת הרמב"ם, אבל בנוגע לסוגין דברי הריטב"א קשה להבינם, דאם נאמר שמה"ט יאסרו החליפין על המודר אף כשהחליפם המדיר, משום דהחליפין הם דמי הפירות, בע"כ עלינו לומר דגם שאר איסורי הנאה תופסים דמיהם היכא שהם מותרים למחליף עצמו ולהקונה ממנו, שבכה"ג נתפסים הדמים באיסור עצמי שנשאר האיסור על עצם הפירות, וגם נתוסף איסור, חדש על החליפין, וזה קשה טובא מנין לנו ענין זה, כיון דילפינן בש"ס דרק בע"ז ושביעית תפסי דמיהם ולא בשאר איסורי הנאה כמבואר בספ"ב דקידושין, מנין לנו לחדש ענין זה, ורק לאסור על המחליף עצמו יש לומר דאסור מה"ת בלי גלוי מקרא, וכמו שכתב הר"ן במס' ע"ז משום דסברא הוא מה לי הן מה לי דמיהן דאיסורי הנאה גרמו לו לקבל הדמים, וע"כ נראה דמה דפסק הרמב"ם בפ"ח שדמיו אסורים הוא רק למוכר עצמו, וכן כתב בס' שעה"מ בפ"ה מה' אישות הנ"ל, אכן מה שדחק שם לומר לתרץ מה דאיתא במשנה בספ"ב דקדושין דגם בפ"ח אם מכרם וקדש בדמיהם מקודשת, דהוא משום דאף שאסורים הדמים למקדש מ"מ הוי קדושין משום דלדידה הדמים מותרים, ולענ"ד ברור דאינו כן דלהראשונים דסברי שהדמים מותרים למחליף עצמו, בע"כ סברי דאיסורי הנאה אינם מחייבים דמים אף אם מכר לנכרי, שלדידי' הוי ממון מעליא, ובע"כ סברי דלחיוב דמים צריך שיתחסר ממון אצל המוכר, ולפי"ז גם בקדושי אשה לא מהני לדידהו אם לדידי' הוא אסור בהנאה, ורק לשיטת רש"י דסובר דאיסורי הנאה מחייבי דמים, ומה"ט סובר דהדמים אסורים למחליף, כתב הר"ן בספ"ב דקדושין דלשיטתו מהני הקדושין מחמת דהיא נהנית מהדמים, ולענ"ד נראה לתרץ קושית השעה"מ בפשטות, דהלא בגמ' בכורות פריך על המשנה דקתני המקדש בפ"ח אינה מקודשת דהוא דלא כר"י ודלא כר"ש, ומשני בשני תירוצים או דמיירי לאחר עריפה ומיתוקם לכו"ע או כר"י וכגון דלא שוה אלא שקל אלא ואין פודים בשה פחות משקל כרב"י ייעו"ש. ולכן בחד מהני גווני אם מכר הפ"ח הדמים מותרים, דהיכא דאינו שוה אלא שקל אז הרי זה איסורי הנאה דאין לו דמים, כיון דאם יפדה לא ישתנה כלום, ומכש"כ למאי דמשני לאחר עריפה דהוי כשאר איסורי הנאה:

ועפ"י מה שכתבנו לבאר סוגית הש"ס עפ"י שיטת הרמב"ם מתישב הכל, דלשיטתו לפי המסקנא שורת הדין כן הוא דע"י איסור הפירות עצמם שאסורים על המודר הוא מותר בין בחליפין ובין בגדולין, דבחליפין ליכא טעם לאסור עליו בין אם החליפם המדיר ובין אם החליפם הוא, דאם המדיר החליף אותם ודאי מותרים דאינם תפסי דמיהם, ומטעם הנאה לומר מה לי הן ומה לי דמיהן לא שייך לדידי', דאיזו הנאה היא לדידי' מה שהמדיר לקח החליפין מהאיש שהי' הבעלים עליהם, ואם קנה הפירות האסורים והחליפם ג"כ אינם אסורים דאינן דמיהן כמש"כ וכן בגידולין ודאי מותרים משום דהוי זו"ז גורם הקרקע דהיתר והזרעים האסורים, ובאוסר על עצמו דהחליפין והגדולים אסורים, הוא משום כונת הנודר בלשון זה לאסור גם החליפין והגידולין, ועל עצמו יכול לאסור גם דשלב"ל, אבל כשאוסר על חבירו מספקא לי' לרמב"ח אם יכול לאסור בכה"ג בין החליפין בין הגידולין, דזה פשיט לי' לרמב"ח דבפירות דקל יכול לאסור גם על חבירו, ובדשלב"ל גמור אינו יכול לאסור, אבל גדולי פירות דעיקר הסבה מה שיהי' בעלים על הגדולין הוא עי"ז שהקרקע שלו, אבל בלי הקרקע לא, יש לדמות זה לדשב"ל גמור, או כיון דגם הפירות גורמים לזה, דהרי אם הי' הפירות שלו והקרקע של אחר הי' זוכה ג"כ חלק בהגדולין, וכמש"כ התוס' במס' ר"ה ד' י"ג ע"א ד"ה ולא קציר נכרי יעו"ש דלפי"ז כח הבעלים שלו על הגדולין מחמת הפירות באים, וכן בחליפין אף שתלוי בדעת אחרת שיתרצה בעל החפץ ליתן בחליפי פירות, אבל עיקר הסבה תלוי מחמת הפירות, לכן מספקא לי' לרמב"ח אם בכה"ג יכול לאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו, ומאן דרצה לפשוט מהא דמכרן וקדש בדמיהן, הי' סבור לדמות