שערי ישר חלק ב פ

מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לעכו"ם או לכלבים אינו לוקה ומכים אותו מכת מרדות והדמים מותרים. עכ"ל. וכתב הה"מ שם שסובר דגם למחליף עצמו מותרים והכא לענין נדרים פסק דאסור מספק, והרי בגמ' משוה שני ענינים אלו, ולכאורה יש לדון דאם נאמר דנדרים חשיב כיש לו מתירים גם למודר אסור גם בספק דרבנן ובשאר איסורים ספק דרבנן לקולא, וכן תמה בס' לחם משנה עיי"ש שהרבה עוד להקשות בדברי הרמב"ם, אבל גם לפי' הר"ן והתוס' יש לעיין מה דמפרשי דפשיט להש"ס דחליפין מותר מה"ת, דהלא באומרת ידי' לעושיהם דאסור מה"ת, בע"כ הענין דכיון דהידים נאסרים עלי' ממילא הוא אסור במעשי ידי' הבאים מחמת הידים, דהרי גם לענין הקנאה ג"כ אי אפשר להבין ענין זה רק עד"ז, דהא דמועיל במקנה דקל לפירותיו הוא משום דבכה"ג הרי זה כאילו כל הדקל של הקונה על פרט זה, והנה לפי"מ דכתבו בתוס' גיטין ד' ס"ו ע"א ד"ה דמי חמרא דיין לדמיו הוי כמו דקל לפירותיו, ולפי"ז לענין נדרים ושאר איסורי הנאה אם הי' כל הדקל אסור בכל הנאות, ממילא הי' אסור בהפירות, כמו באוסר ידים למעשי ידיו, ובאוסר היין ממילא אסור גם בדמים הבאים מחמת היין, וכאן פשוט להש"ס דחליפין שהוא כמו דמי חמרא ודאי מותרים, ואם נאמר דשאני דין איסורי הנאה מדיני הקנאה, למה מהני באוסר ידים לעושיהם, ונראה לענ"ד דבע"כ הטעם בזה, דאם החליפן המדיר לא מיתסרי על המודר, דלגבי' דידי' לא שייך לומר דהחליפין באים מחמת הפירות דהרי גם בלי הפירות היו החפצים אלו בעולם ומה שיצאו מרשות בעליהם הראשונים ונכנסו לרשות זה של המדיר אין זה שום סבה על החליפין שיאסרו על המודר ורק אם החליפן המודר יש בזה סבה להאסר דמה לי הן ומה לי דמיהן שע"י הפירות הוא נהנה מהחליפין, וכמו שכ' הר"ן ענין זה בע"ז דמטעם זה ראוי להיות דמי איסורי הנאה אסור מה"ת על המחליף עצמו, אלא הטעם בזה כמש"כ בירושלמי דאינן דמיהן דאיסורי הנאה אינם מחייבים דמים והדמים גזל או מתנה וכמו שנבאר ענין זה לעיל בשע"ג ומה"ט פשוט להש"ס דחליפין מותרים מה"ת:

ולפי"ז נראה לי לפרש גם לשיטת הרמב"ם דאף דעיקר מה דמספקא לרמב"ח הוא לענין נדרים אם יכול לאסור על חבירו החליפין אם חשובים דמי הפירות כפירות הבאים מחמת הדקל או לא ומייתי הש"ס ת"ש ממכרן וקדש בדמיהן של איסורי הנאה, היינו דאם נאמר דדמי הפירות חשובים כבאים מחמת הפירות כפירות הבאים מחמת דקל, א"כ ראוי לומר בכל איסורי הנאה שהדמים אסורים מה"ת למחליף עצמו, ומשני הש"ס ודילמא לכתחילה הוא דלא ואי עבד עבד, והיינו כענין שכ' בירושלמי דבאיסורי הנאה רק לכתחילה איכא איסור למוכרם, אבל אם עבר ומכרם שוב עברה הנאתו, דהדמים עצמם חשובים כגזל או מתנה, ולא הוו כהאיסורי הנאה עצמם דאינם דמיהם, אבל לענין קונמות מספקא לן שמא יש כח ביד המדיר לאסור עליו, דלענין קניני ממון היכא שהדבר מותר לו ודאי הדמים שהם חליפי החפץ באים אליו מחמת החפץ, וכמו דמהני יין לדמיו לענין הקנאה כ"כ חשוב כח הבעלים לאסור על חבירו, והיכא שלא אסר רק הפירות עצמם פשיטא דמותרים למודר כיון שהחליפן המדיר, דאצל המודר אין החליפין שייכים כלל להפירות, וכמש"כ הר"ן דרק למוכר עצמו יש לדון שיהי' הדמים אסורים לו ולא לאחר, ובהא דמסיק הרמב"ם ואם עבר ונהנה נהנה, דלכאורה אין שום מובן בלשון זה, דמש"כ בכסף משנה לפרש כונתו בזה כלו' דאינו לוקה משום דהוי ספק הוא פי' דחוק מאד, והרי בהלכה הקודמת שם באוסר על עצמו שאינו אוכל ואינו טועם דהמשקים היוצאים מהם ספק, כתב ואם שתה מהם אינו לוקה, ולא כתב ואם עבר ושתה שתה, ולפימש"כ י"ל בכונתו דמסיק בהלכה זו מה דמסיק הש"ס לענין מכרן וקדש בדמיהן, דאם המודר עבר ונהנה היינו שמכר את הפירות עצמם או החליפם עברה הנאתו בזה במה שמכרן, אבל הדמים מותרים כמו בכל איסורי הנאה שהדמים מותרים, וכמו שפסק בפ"ח מה' מ"א. ובעיקר הביאור שכתבנו לפרש דברי הש"ס מה דמסיק ואם עבד עבד למדתי כן מדברי הריטב"א שפירש כן עפ"י שיטתו והוא בפ' הנודר מן הירק שהובא שם ברי"ף והרמב"ן איבעיא דרמב"ח כתב וז"ל ומסתברא דהכי פי' דאיהו סבר דכי היכא דמיבעיא לי' בחליפי קונם ה"נ מיבעיא לי' בחליפי איסורי הנאה דעלמא ולהכי אייתי לי' מערלה וכה"כ דאמ"ה ולא תפסי דמיהם, שאם מכרם וקדש בדמיהם מקודשת ושני לי' דשאני התם דאיסורי הנאה דאורייתא לכו"ע אסירי ולפיכך אין להם דמים כלל, וכשהחליפם או מכרם אינם דמיהם אלא מתנה או מלוה ולפיכך כשנהנה מהם אינו חשוב נהנה מאיסורי הנאה ואין בכלל איסור הנאתו אלא שלא למוכרו ולהחליפו לכתחילה דההיא שעתא מתהנה מיני', אבל אי עבד עבד וכי מיתהני לאו מיני' מיתהני וכמו שפירשו עלי' בירושלמי, אבל הכא באיסור קונם שהוא אסרם עליו והם מותרים לכל העולם אימא לך דיש לו דמים וחליפין דידי' חליפין גמורים אימא לך דכל שאסור בהם אסור בחליפין ובדמיהם כשם שאסור בגדוליהם, ובעין לא איפשיטא ונקטינן לחומרא עכ"ל. וכפי' זה של הריטב"א ז"ל נפרש גם להרמב"ם ז"ל במה שמתרץ בגמ' דילמא לכתחילה הוא דלא ואי עבד עבד:

אמנם מה שמוכרח לנו לחדש להרמב"ם דרך אחרת בבעיא דרמב"ח דלא כמו שפרשו הר"ן והתוס' ודלא כמו שפירש הריטב"א הוא מהא דמוכח שהרמב"ם מפרש דגם בגדולין מספקא לי' לרמב"ח ושהרי פסק להלכה דהוי ספק ובגדולין היכא שזרע כלה הוי זו"ז גורם דקיי"ל דמותר, וכמו שהשיג עליו הראב"ד ז"ל, ומה שתרצו בכ"מ והרדב"ז ומגדל עוז, דנדרים הוי דבר שיש לו מתירים, אינו מתישב לי כלום, חדא דרק להנודר עצמו שייך לומר