שערי ישר חלק ב עט

חדש, אלא מחמת סבה מוחלטה מכבר, כמו פירות דקל שהכח שיהי' לו בפירות אלו הוא עי"ז שהדקל הי' שלו מכבר, בדבר שלב"ל כזה יכול לאסור גם על חבירו, והנה אף דלפי הס"ד בגמ' כתובות ד' נ"ט ובנדרים ד' פ"ה גם זה כדשלב"ל חשבינן, אבל לפי המסקנא דמשני הש"ס דקונמות מפקיע מידי שיעבוד, מהני בפירות דקל על חבירו, והענין בזה דמה דאמרינן בקונמות דמפקיע מידי שיעבוד, א"א לפרש כענין דאפשר לפרש בקדושת הגוף ממש, דמהקדש ממש יש מקום לפרש כיון שהגוף שלו ויכול להקדישו ממילא פקע שיעבוד של חבירו, דבדבר מקודש ליכא זכות להדיוט, אבל בקונמות דליכא שום קדושה רק מה שנאסר חבירו, וענין זה להרחיק ולאסור אין בידו מחמת שיש לחבירו שיעבוד וזכות ואיך חל הנדר, אלא בע"כ הענין בזה דעיקר חלות הנדר תלוי במקור וסבה הראשית של הפירות וההשתמשות, כיון דעל עיקר הסבה של צמיחת הפירות הוא בעלים חל נדרו לאסור על חבירו אף שלאחר שיבואו הפירות ינטל ממנו כחו ושליטתו עליהם, ומה"ט יכולה האשה לאסור ידי' לענין מעשי ידי', מחמת שהידים שמהם נצמחים המעשי ידי' הם שלה והוא הבעלים עליהם, אף שלאחר שיוגמרו המעשי ידי' לא תהי' ביד האשה כח ההרחקה להרחיק הנאתם מן הבעל, וחילוק זה בין קונמות לשאר הקדש, הוא מפורש בתוס' כתובות ד' נ"ט ע"ב בד"ה שדה זו שמשכנתי בסהד"ד, יעוש"ה. ומה"ט לפי המסקנא יכולה האשה לאסור מעשי ידי' על הבעל דמעשי ידי' יהי' שלה מחמת שהידים הם שלה, וכמו שתוכל לאסור ע"י הידים באומרת יקדשו ידי, כ"כ תוכל לאסור המעשי ידי' בלא הידים, וזה נראה לי בכונת התוס' בקדושין ד' ס"ג שכתבו דלפי"מ דמשני שאני קונמות מהני גם באוסרת מעשי ידי' לחוד, ולפי"ז בדבר שלב"ל כלל לא מהני אף בקונמות לאסור על חבירו, וכן יש לומר דזה כונת הרמב"ם דיכולה לאסור גם מעשי ידי' שתאסר עלי' לאחר גרושין, אבל בדשלב"ל ממש, גם להרמב"ם אין אדם יכול לאסור על חבירו:

וכן נראה לענ"ד מוכח מדברי הרמב"ם שם בפי"ב בהלכה הקודמת, דכתב שם האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסורה עליך אינו צריך להפר הא למה זה דומה לאוסר פירות חבירו על בעל הפירות, ובאוסרת מעשי ידי' צריך להפר שמא יגרשנה, דהטעם בזה דבהנאת תשמישי עליך אינו נאסר לאחר גירושין משום דכיון דבשעה שהוא תחתי' אינה יכולה לאסור, והיכולת דלאחר גירושין הוא דשלב"ל, ורק במעשי ידי' דמדינא גם עכשיו ראוי לחול משום דקונמות מפקיע מידי שיעבוד אלא דהשתא לא חייל משום דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל, וכתב הרמב"ם בהלכה שני' דחכמים עשו חזוק לשיעבוד הבעל מפני שהוא מדבריהם, ובתשמיש שהוא מן התורה אילו הי' ענין זה רק שיעבוד היתה יכולה לאסור, שבזה שהוא מה"ת לא עשו חזוק, אלא דמה שאמרו בגמ' נדרים שאינה יכולה לאסור שנקטו דשיעבוד זה כקנין הוא שהגוף משועבד לזה, עי' בס' אבני מלואים שהאריך בזה, אבל עכ"פ כיון דהשתא לא חייל, לא חייל גם לאחר גרושין משום דבר שלב"ל, ומוכח דבדשלב"ל ממש כמו ענין הגירושין גם הרמב"ם סובר דלא חייל נדרא, ויש להסביר עפ"י דרכנו מה דמתרץ הש"ס דלהכי לא חשיב דשלב"ל מה שאוסרת לאחר הגרושין, אף דהשתא לא חייל משום דאלמוה רבנן, דלכאורה אינו מובן מה לי אם הסבה שאינה יכולה לאסור משום דאלמוה או שאינה יכולה לאסור מחמת דקונמות אינו מפקיע ועפ"י דברינו י"ל דקנין האישות הוא קנין עולמי, והגרושין הוא סבה מחודשת מה שהבעל מפקיע קנינו, ומשו"ה הוי דשלב"ל ממש כשדה זו לכשאקחנו ממך תקדש, אבל היכא דמדינא יכולה לאסור רק המניע הוא משום דאלמוהו רבנן, י"ל דלא אלמוהו רק לזמן עד הגירושין, וכשמתגרשת אין מתחדש לה כח חדש, ויהי' זמן זה כזמן שבשדה ממושכנת עד עשר שנים דלא הוי דשלב"ל משום דמה שיהי' בידו לפדות לאחר עשר שנים אינו כח מחודש. עוד י"ל דרק לפרט זה לענין איסור עד גרושין אלמוהו, ועל ענין האיסור לאח"ז לא אלמוהו גם מעיקרא. וזה נכון:

והנה לפי"ז י"ל דמה דמסיק רמב"ח באיבעיא שלו לענין חליפין או דילמא חליפין כגדולין דמו ל"ש הוא ל"ש חבירו, הוא דמספקא לי' אם חליפין הוו כדשלב"ל ממש, כשדה שאקחנה וכדשלב"ל של התחדשות הבאה ע"י גרושין, או דומה למעשי ידים הבאים ע"י הידים או פירות דקל וכיוצא בזה וכן יש לספק בגדולין של פירות בדבר שזרעו כלה דבחליפין וגדולין הסבה ג"כ מה שיהי' שלו החליפין וגדולין הוא עי"ז שיהי' הפירות שלו, אבל אינו דומה לגמרי, דהרי בחליפין צריך דעת אחרת לזה שיתרצה בחליפין ואינו נעשה ממילא, וכן בגדולין דהפירות אינם מגדלים פירות אחרים בלי קרקע וזריעה, ולכן בשני אלה מספקא לי' לרמב"ח אם יכול לאסור על חבירו, ולכן י"ל דהרמב"ם מפרש עד"ז בסוגית הש"ס שם דלא כמו שמפרש הר"ן שם ושאר הראשונים דמפרשי דפשיטא לי' לרמב"ח דעל חבירו אינו יכול לאסור חליפין וגדולין, ומיבעיא לי' אם החליפין אסורים למחליף עצמו מדרבנן, ולא שייכי הך איבעיא לדין נדרים, ועי' ר"ן מה שמתרץ קצת מה דמיבעיא רמב"ח אלישנא דמתני' והרמב"ם מפרש כפשוטו דמבעיא לי' אם יכול לאסור חליפין וגדולין על חבירו או לא. והנה הר"ן והתוס' הוכיחו דבע"כ צריך לפרש דמבעיא לי' בכל איסורי הנאה, מדמייתי ת"ש ממכרן וקדש בדמיהם של ערלה וכה"כ, ולפי"מ שרצינו לבאר לשיטת הרמב"ם ז"ל דמספקא לי' לרמב"ח לענין נדרים אי מצי אסר על חבירו, עלינו לבאר איך מייתי הש"ס למיפשט ממקדש בערלה ומכרן וקדש בדמיהם אכן להרמב"ם לשיטתו בלא"ה קשה שהרמב"ם פסק בפ"ח מה' מאכלות אסורות, דחליפי איסורי הנאה מותרים לכתחילה גם למחליף עצמו דז"ל שם בה' ט"ז כל