שערי ישר חלק ב ח

כשהניח אחריות נכסים, ובודאי דטעמא כדאמרן, דחיובא דרמא עלי' רחמנא הוא, וכענין חוב למ"ד פריעת בע"ח מצוה ושיעבודא לאו דאורייתא, אלא דהתם איכא דין ממון לחבירו ומהני מחילה, אבל הכא לשמים הוא חייב:

וכיון שכן לא תועיל לו מחילת חבירו וכן עיקר וכו'. הריטב"א עכ"ל. בדברי הריטב"א האלה מפורש כל מה שכתבנו דשאני חיוב רבית מחויב ממון למ"ד של"ד, דבכל החיובים איכא דין ממון לחבירו היינו דאיכא זכות לתובע ומהני מחילתו, היינו דשם איכא זכות לתובע וכיון שמחל זכותו נפקע החיוב, אבל ברבית ליכא זכות ממון לתובע ואין מחילתו מועלת, אמנם לדינא פסק בשו"ע יו"ד דמהני מחילה כשיטת הרמב"ם וסייעתו:

אמנם בהא דהקשה בס' קצוה"ח סי' פ"ז סק"ל על הרמ"א והש"ך שכתבו, דאם תובע מחבירו ממון שלא נתחייב ע"י קנין רק נשבע ליתן והוא כופר דפטור משבועת היסת, כמו שכתב הריב"ש דאין זה תביעת ממון, וברבית פסק בשו"ע יו"ד סי' קע"ז דאם תובע ממון רבית מחבירו והוא כופר מחייבים אותו שבועת היסת, כיון דברבית לא נחתינן לנכסי', ובאמת קושית הקצוה"ח לשיטתו בסי' ל"ט שמדמה חיוב רבית לחיוב ממון למ"ד של"ד, לא אבין, דהלא למ"ד של"ד איכא ג"כ שבועת התורה ושבועה דרבנן אף דלא נחתינן לנכסי' לשיטתו, אבל לפימש"כ קושית הקצוה"ח קושיא אלימתא היא, כיון דתביעת רבית אינה תביעת ממון לשיטת הגאונים, האיך מחייבים ע"ז שבועת היסת, אבל בכ"ז נראה דל"ד תביעת החזרת רבית לתביעת ממון של שבועה דהנה בשבועה מה שמחויב הנשבע לשלם אינו ענין תשלומים של ממון לחבירו, אלא מצוה לקים שבועתו, וברבית חייבתו תורה על עצם הממון, שהוא לשלם הממון שלקח מחבירו ברבית, ואף שאין להתובע זכות ממון אצל המלוה שלקח ממונו הרבית, אבל הוא תובע שיקים חיוב התורה שעי"ז יזכה הוא בממון, ונאמר על פי זה שאי"צ לענין דין חיוב שבועת היסת או שבועת התורה שיהי' זכות ממון אצל התובע, אלא סגי שאם יודה יכפוהו בי"ד ליתן דמים לתובע, ול"ד לתביעת ממון קנס דפטור משבועה, משום דהתם אם יודה יפטר, ומהתם נמי מוכח קצת שאי"צ לענין כפירת ממון שיהי' זכות ממון לתובע, דבקנס ג"כ ליכא זכות ממון קודם העמדה בדין, ומשו"ה בתביעת החזרת רבית חשוב תביעת ממון, אף דהכפי' מצד בי"ד הוא מצד קיום מצות ה' כסוכה ולולב, מ"מ כיון שלאחר הכפי' יזכה הוא בממון, דהרי בתביעת חוב ממש למ"ד של"ד ג"כ ענין הכפי' מצד בי"ד, רק מצד מצות ה' כסוכה ולולב, ומ"מ חשוב תביעת ממון לחייב שבועה, כ"כ י"ל דגם ברבית חשוב תביעת ממון, דהרי גם בתביעת ממון של נדר ושבועה ג"כ דכתב הריב"ש בסי' שד"מ דאין מחייבים שבועת היסת כתב רק בלשון אפשר ולא בהחלט, יעו"ש, וכעין שכתב הרמב"ן ז"ל בטעמא דהרשאה דיכול לתובעו משום דכתב לי' שאם יזכה יפיק לנפשי', אעפ"י דאכתי לא זכה בהם כלום, ע"י בקצוה"ח סי' קכ"ג סק"א שמביא שם דברי הרמב"ן ז"ל באורך ומפרש דברי' היטב:

והנה עפימש"כ דגם למ"ד של"ד הוא תביעת ממון ממש, שיש לתובע זכות על גופו של הנתבע שישלם לו, צריך ביאור למה ליכא בזה כפית בי"ד, עפ"י דיני המשפטים כמו בכל משפטי התורה, דכמו דבי"ד כופים מצד מצות התורה, כ"כ כופים על כל חיובים שחייב אדם לחבירו, ונלענ"ד דיסוד הענין בזה הוא ממה דמצינו לענין עביד אינש דינא לנפשי' בב"ק ד' כ"ח דעיקר החידוש בזה ודאי לענין הכאה, שיהי' הרשות להכותו בלי גבול עד שיציל את שלו אם אי אפשר להציל באופן אחר, אבל זה לא יתכן לומר דשקיל וטרי אם חבירו רוצה לגוזלו שיניח אותו לגוזלו, אלא שכל שחבירו מעכבו מלעמוד בדבר שהוא שלו, ניתן לו הרשות לסלקו מזה בכל מה דאפשר, עד גם להכותו עד שתצא נפשו אם אי אפשר בענין אחר, וכדאמרינן שם בההוא גרגותא דבי תרי דאתא חד מינייהו ודלי ביומא דלאו דילי', דאמר ר"נ אפילו מאה פנדי בפנדא לימחיי', ובדיני קנסות בזה"ז דקיי"ל דאי תפס לא מפקינן מיני', דכתב הרא"ש בספ"ק דר"ק שהוא ג"כ משום עביד אינש דינא לנפשי', דלענין כח הבע"ד אין חילוק בין זמן דאיכא מומחים או לא יעו"ש, ומ"מ אינו יכול לכוף את הנתבע ע"י הכאה שישלם לו קנס, אף דחייב לו מדאורייתא, משום דרק להציל את שלו כשחבירו גוזלו יכול למונעו בכל מה דאפשר גם ע"י הכאה, אבל לכוף את חבירו שממלא חובתו המוטל עליו זה אינו בדין, וכן הדבר הוא אצל בי"ד, דבי"ד והבע"ד כח אחד להם, לכוף הגזלן להציל את הנגזל, ומשו"ה גם לבי"ד אין להם כח כפי' ע"י הכאה רק להציל עשוק מיד עושקו, אבל לכוף לאיש למלא חובתו מה שחייב לחבירו, אם אין בזה ענין הצלת העשוק אין להם כח כפי' כלל, ורק בענינים של מצות עשה לשמים נתנה להם תורה רשות לכוף לאדם ע"י הכאה עד שתצא נפשו שיקים מצות ה' כסוכה ולולב, וכח כפי' זה אין להבע"ד כח ע"ז, דעל ענין זה לאו בע"ד הוא, וזהו מה שחדש התנא בברייתא דבמצות עשה כופים אותו עד שתצא נפשו, שאם נאמר דבי"ד כופים את כל אדם לעשות המוטל עליו גם חובת האדם לאדם, לא הי' שום חדוש שיכופוהו לעשות מה שמוטל עליו לשמים, ועפי"ז מתפרשת לנו היטב סוגית הש"ס בכתובות שהבאנו, דאמר לי' רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה, דשיעבוד נכסים לאו דאורייתא, אמר לא ניחא לי דאעביד מצוה מאי, דמצד כח כפית בי"ד מדיני המשפטים, אין בזה ענין הצלת עשוק מיד עושקו, דזכות הממוני שיש לתובע אצל הנתבע הוא רק שהנתבע חייב לשלם לו, אבל אין בגופו של הנתבע חלק ממון שנאמר שהוא שייך להתובע והנתבע מעכבו תחת רשותו ומה שהוא מעכב את נכסי' ואינו משלם לו, הרי הם שלו לגמרי, ואין להתובע שום זכות בהם דשיעבודא לאו דאורייתא