שערי ישר חלק ב ז

למיתבי' ניהלי', וקרא נמי דכתיב גבי קנין לקיים כל דבר כשהדבר מתקיים בו לבדו, לאפוקי קנין להקנות או לחלוק שאין הדבר מתקיים בקנין זה עד שיחלוק או עד שיקנה בהקנאה אחרת. עכ"ל הצריך לנו. לדעתי הביאור המכון בדברי' הוא, דאפשר לומר דעיקר הקנין פועל על החיוב, שמחויב ומשועבד לשלם וממילא הוא זכות להקונה, או להיפוך דעיקר הקנין פועל שיהי' זכות ממון להקונה אצל המתחייב וממילא הוא מחויב:

ועיקר היסוד בזה לענ"ד הוא מש"כ הרמ"ה ז"ל דבעינן שע"י הקנין יהי' קיום הדבר, הוא דגדרי הקנינים הוא להחליף ולחדש כח השליטה של האדם על החפץ אבל אם יצטרך עוד לרצון הבעלים הקודמים, לא נעשה קיום הדבר ע"י הקנין, ומשו"ה קנין אתן או קנו לחלוק הוי קנין דברים, דעדיין צריך שיהי' הרצון ממנו להקנות, דבלי רצון לא יתהוה בשום פנים ההקנאה הצריכה, ולפי"ז בקנין של חיוב ממון בע"כ נמצא בזה הענין שמתקיים הדבר ע"י הקנין, שכבר יכול לזכות בסך הממון גם בלי רצון המתחייב, דאם לא יזכה בממון רק ע"י הקנאת המתחייב הוי קנין דברים, והנה אם ישבע אדם לחבירו ליתן לו מנה, ודאי הדין שלא יזכה חבירו בממון זה בלי הקנאת הבעלים, דאף שהוא מושבע ועומד ליתן לו, אבל מחמת זה לא יזכה חבירו בממון זה בלי רצון הבעלים, ואם יכפוהו בי"ד לקים שבועתו, כמו שכופים על שאר מ"ע, יכריחו אותו שיעשה הקנאה שיאמר רוצה אני, דבלא"ה לא תתקים המצוה כלום, דאף שהממון יהי' ברשות חבירו, אבל הלא לא זכה בהם כלום, והם גזל או פקדון בידו, ואם יזכה בהם ע"י הפקר בי"ד, ג"כ לא קיים המושבע את שבועתו כמובן, ולפי"ז קשה מש"כ הראשונים ז"ל דלמ"ד שיעבודא ל"ד מתקימת המצוה של פריעת חוב ע"י שבי"ד יורדים לנכסי' ונותנים להמלוה או לשאר בע"ח, הלא כ"ז שלא יאמר רוצה אני לא יזכה הבע"ח בנכסי הלוה, כיון דאין לו בהם שום זכות למ"ד של"ד, אלא ודאי הדבר מוכרח דסברי דגם למ"ר שיעבודא ל"ד יזכה הבע"ח בנכסי הלוה גם בלי רצון הלוה, ומשו"ה אם רק בי"ד יורדים לנכסי' ונותנים להמלוה והוא זוכה בהם, תיכף נתקימה המצוה דכבר איתפרע החוב, והטעם בזה בע"כ דכיון דיש להמלוה זכות בגוף המתחייב על הסכום הזה יכול ליטול מנכסי' בלי דעתו, אף דאין לו בהנכסים שום זכות בעולם, אבל כיון דיש לו זכות על בעל הנכסים, ליכא שום עכוב מצד הנכסים עצמם, דמה שאי אפשר לזכות בנכסי אחרים, הוא רק משום כח ושליטת בעליהם ומשו"ה אם יש לו קנין בגוף האדם שיזכה ממנו או שיתן לו כו"כ, יכול לזכות ממון זה מנכסי' בלי דעתו, משא"כ בשבועה שאינה רק מצוה לשמים, וליכא בזה שום חיוב להמושבע מצד ענין משפט ממוני, וכ"כ אין זכות לחבירו לתבוע ממנו מצד ענין איזה זכות ממון, משו"ה ענין הכפי' מצד בי"ד יהי' רק ע"י שיכפוהו שיעשה הוא בעצמו לקים שבועתו ע"י רצונו המוחלט:

ומעתה מובן ההבדל בין מצות פריעת בע"ח למצות החזרת רבית, דרק בפריעת חוב שייך ענין זה, שע"י שאנו יורדים לנכסיו ונותנים למלוה תתקים המצוה בע"כ של הלוה, כמש"כ הרמב"ן ז"ל, משום דכשהנכסים ביד המלוה, הוא זוכה בהם בע"כ של הלוה, ע"י הזכות שיש לו על גוף הבעלים, אבל מצות החזרת רבית אינה רק מצוה גרידא שהוא מחויב לעשות לה', כסוכה ותפילין, וליכא שום זכות להתובע בגופו של הנתבע, ואם יהי' הממון ברשותו לא יזכה בהם כלום בלי רצונו של הנתבע, בכה"ג לא נחתינן לנכסי', דמה תועיל לנו הירידה לנכסי' כיון דבע"כ של הנתבע לא תתקים המצוה כלום, וכשכופים אותו בי"ד הוא ורק שיעשה הוא המצוה, שיתן הרבית ויקנה לחבירו ע"י רצונו והקנאתו, ולפי"ז נאמר דעיקר ההבדל בין חיוב החזרת רבית לשאר החיובים שחיבה תורה כמו נזקים ופדיון הבן וכדומה, דהנה בכל מה שאמרה תורה וחייבה ליתן, הנה אם יהי' דבר ההוא דבר בעין כמו תרומות, ומעשרות ובכור בהמה, הקנתה התורה דבר ההוא להזוכה, ואם הוא חיוב ממון וכדומה דבר שאינו בעין, זכתה תורה להזוכה זכות שיעבוד, וברבית לא זכתה תורה כלום להזוכה, אלא צותה תורה להמתחייב, ומשו"ה לענין כפית בי"ד חלוק רבית משאר חיובי ממון, דבשאר חיובי ממון, כשנחתינן לנכסי' ויהבינן להזוכה, זוכה בהם הזוכה בע"כ של הבעלים, ונתקימה המצוה בע"כ של הבעלים, וברבית צריך לכוף את הבעלים שיתנו מרצונם, אבל לענין החיוב על הנתבע אין שום הבדל ביניהם, דבשניהם חייבה תורה את הנתבע לשלם, ונראה לפי"ז דבכל הענינים הנוגעים לזכית התובע יהי' הבדל בין חיוב דחזרת רבית לשאר חיובים, דהנה קיי"ל בכל זכות תביעת ממון דיורש יורשו, דכל הזכות שהי' לתובע ירש היורש ממנו, אבל בריבית שאין זכות לתובע כמש"כ, לא יהי' בזה דין ירושה, ובחי' דגול מרבבה ליו"ד סי' קס"ה העיר בזה מטעם אחר, דהתורה אמרה וחי בהם ליעבד לי' חיותא ולא לבני', ולענ"ד אין טעם זה מספיק, דאם כבר זכה התובע, שוב יורש היורש, ולפי מש"כ הוא פשוט דליכא בזה ירושה, ורק אם הי' מרומז בתורה שמצוה להחיות גם את בני', הי' עליהם מצוה מצד עצמה להחזיר להם, אבל מצד ירושה לא יזכו, כיון שלא הי' למורישים בזה זכות ממון:

וכן לענין מחילה כתבו הרבה ראשונים דלא מהני מחילת התובע ברבית, ובשטמ"ק ריש איזהו נשך בהביאו שם דעת הסוברים דמהני מחילה לאחר פרעון הרבית הביא שיטת הגאונים דסברי דלא מהני מחילה, וכתב שם וז"ל ודעת מרי ז"ל כדעת הגאונים וטעם הדברים אומר מרי דתביעת רבית לא הוי כשאר תביעות, כגזל ואונאה וכיוצא בהם, דאית לי' על חברי' שיעבוד ממון, אלא חיוב הוא שחייב הכתוב להחזיר איסור שבלע, תדע דהא ר' יוחנן סבר דר"ק אינה יוצאה בדינים, וגם לד"ה אם מת בני' פטורים ואילו בגזל ואונאה בני' חייבים