שערי ישר חלק ב עח

הרמב"ם כתבו בתוס' קדושין ד' ס"ג ד"ה וידים איתנהו בעולם וז"ל דהוי כמקדיש דקל לפירותיו דמהני אפילו למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל, וה"ה דמצי לשנויי שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו, כדמשני בפ' אעפ"י עכ"ל. דמפרשי דלפי המסקנא דמשני שאני קונמות אי"צ לשנויי באומרת יקדשו ידי לעושיהם, וכן הובא שיטה זו בשטמ"ק בשם רש"י במהדורא קמא יעו"ש. וכתב הב"י ביו"ד סי' רל"ד וכן כתב כאן בספרו הכ"מ דבקדושת הגוף ס"ל דחל גם על דשלב"ל, ובס' לחם משנה הקשה מהא דכתב הרמב"ם בפט"ו מה' מעשה הקרבנות דאם היתה הבהמה מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי הוא עולה וכו' משמע דאם אינה מעוברת לא קדשי כלל יעו"ש. ומדברי תוס' שהבאנו ג"כ מוכח דבשאר קדושות לא מהני למ"ד א"א מקנה דשלב"ל, דהרי גם קדושי אשה הוא קדושת הגוף וכן קדושת תרומה, והש"ס חשיב שם דר"מ וראב"י קיימי בשיטה עם הני תנאי דסברי אדם מקנה דשלב"ל, והתוס' כתבו דהוי מצי לשנויי דקונמות שאני, מוכח מזה דדוקא נדרים חלים על דשלב"ל, ולא שאר קדושות, וביו"ד סי' רל"ד בס' נקודות הכסף על הט"ז ס"ק נ"ט כתב להקשות על הב"י וז"ל ומה שתירץ הב"י דלמסקנא יכול לאסור דשלב"ל על חבירו, נראה לי דאי"א לומר כן, חדא דהא קאמר בש"ס קונמות קאמרת שאני קונמות וכדרבא וכו' ורבא הא לא קאמר אלא דמפקיע מדי שיעבוד, ועוד דהא ע"כ רבא גופי' ס"ל דאין אדם אוסר על חבירו דשלב"ל בקונם, דגרסינן בפ' השותפים ד' מ"ז בעי רמי בר חמא אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן, מי אמרינן גבי דילי' הואיל ואדם אוסר פירות חבירו על עצמו אדם אוסר דשלב"ל על עצמו, גבי חבירו הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו, או דילמא משום דחלופין כגדולין דמי ל"ש הוא ול"ש חבירו, ובעי למיפשט התם מלוה ובע"ח נפרעים ממנו ודחי רבא וכו' והרמב"ם גופי' הביא הך בעיא בסוף פ"ה דנדרים ופסק דהוי ספק ואם עבר ונהנה וכו' יעו"ש. וז"ל הרמב"ם האוסר פירותי' על חבירו בין בנדר בין בשבועה הרי גדוליהן וחלופיהן ספק וכו' והראב"ד השיג עליו וז"ל, א"א לפי הגמ' הגדולין אינן ספק אלא ודאי אסורים וכו' מיהו קשיא להו וכו' הא קמ"ל זו"ז גורם מותר וכו' עכ"ל. והנה הוסיף הרמב"ם כאן דגם באוסר בשבועה על חבירו כן, ונלענ"ד דהרמב"ם מפרש דכונת הש"ס באיבעיא זו על חליפין וגדולין עפ"י דרך זה, שמה דאמרו בגמ' ביסוד הדין דאין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו משום דאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו, ועל עצמו כיון דיכול לאסור פירות חבירו על עצמו כ"כ יכול לאסור דשלב"ל עליו, עיקר הכונה בזה דענין הנדרים העיקר תלוי בכח האיסור וההרחקה אם הוא בעלים עליו או לא, דמזה הטעם יכול האדם לאסור על עצמו פירות חבירו, דאף דקונמות הוא איסור חפצא וקדושת הגוף ואין לו שום כח להטיל קדושה על חפץ חבירו, אבל כיון דענין הקדושה בקונמות הוא רק מה שהנאסר אינו יכול להנות מן החפץ והוא איסור גברא, דעל החפץ לא שייך לשון איסור רק קדושה, ורק מה דקרינן לזה איסור חפצא הוא דמטרת וכונת האיסור בזה שאם האדם נהנה ועובר על הנדר הוא מחלל קדושת החפץ, ובכל האיסורים הוא מזיק לעצמו לחוד, ומשו"ה כל האיסורים נחשבים לאיסור גברא, שכונת התורה רק לשמור את האדם שלא יתגאל ע"י נבילות וטריפות, ובדברים המוקדשים הכונה ג"כ שלא יחלל החפץ שהונח עליו שם קדושה לשמים, אבל כיון דבקונמות אין שום קדושה על החפץ לאיזו התיחדות והשתמשות לצורך גבוה או ענין אחר אלא רק ענין זה שלא יהנה בו הנאסר, ולענין זה יש כח לכל אדם לאסור עליו פירות חבירו, שכח זה יש לכל אדם באשר גופו ונפשו ברשותו הוא, ועפי"ז אמרינן דכ"כ יכול לאסור דשלב"ל על עצמו, היינו אף דא"א שיחול הנדר רק עד שיבוא הדבר בעולם, דהרי איסור חפצא הוא, אבל כיון דבאמת עיקר הכלל שאין אדם מקנה דשלב"ל, הוא בדבר שנוכל להחליט שהדבר שיבוא לעולם יחדש להאדם כח חדש, מה שלא הי' לו כח זה מעיקרא, אבל אם הכח שיהי' לאדם אח"כ אינו מחודש כלל וכבר הי' לו כח זה מכבר, בכה"ג ליכא שום חסרון בדבר שלא בא לעולם, ומה"ט נראה לי שמה שמדמה בס' משנה למלך מחוסר זמן של קטן וקטנה ומחוסר זמן האמור בגמ' בשדה שמשכנה לעשר שנים, עי' דברי' בה' אישות, אין דמיון זה שוה, דבקטן וקטנה יחודש בהגעת זמן כח חדש שמעיקרא לא הי' להם דין קדושין ולאו בר קנין הם, וע"י הגעת זמן והשלמת שנותיהם ישיגו כח ודין מחודש וזה דשלב"ל הוא, ובשדה הממוצנת לא יחודש לבעלים כח חדש אחר השלמת השנים אלא להיפוך ישארו על הכח שהי' להם כבר קודם שנתמשכנה, אך המניעה היתה זמנית, ובהסרת המניעה חזרו לכח שהי' להם, ומשו"ה יכול אדם לאסור על עצמו דשלב"ל, דכח האוסר שיש לו הוא מה שהוא שליט על גופו ונפשו וכח זה יש לו גם עכשיו, ונמצא שלא יחודש לו להאוסר ע"י ביאת הדבר לעולם, אבל כשאדם אוסר על חבירו שכח זה הוא מפני שהוא הבעלים והשליט על החפץ שלו, וכיון שכח זה ביד הבעלים הוא ע"י מציאות החפץ בעולם, ובדבר שלב"ל יתחדש כח זה ע"י החפץ, ומשו"ה למ"ד א"א מקנה דשלב"ל שאין אדם יכול לפעול ע"י הכח שיחודש אח"כ, כ"כ אינו יכול לאסור על חבירו דשלב"ל:

ולפי"ז י"ל דאפשר דבפירות דקל לענין נדרים הוא כדבר שבא לעולם גם לענין לאסור על חבירו, דבשלימא לענין הקנאה או לענין קדושה ממש ליחדו לצורך גבוה, שענינים אלו מתחדשים ע"י ביאת הדבר בעלים, ולכן אם רוצה לחדש ענינים אלו קודם שבא לעולם לא מהני מעשיו, אבל בנדרים דאי"צ מציאות של החפץ דהרי יכול לאסור על עצמו קודם ביאת הדבר בעולם, ובעינן רק שכח הנדר וההרחקה יהי' עכשיו ברשותו, משו"ה גם על חבירו אם הדבר שיבוא לעולם אינו ע"י סבה מחודשת וכח