שערי ישר חלק ב עז

נפרש דסובר רב האי ז"ל דכל ענין של נדרי צדקה דהרי זו הוא קבלה על עצמו כאומר הרי עלי כמו שמפרש שיטתו בס' מח"א בה' צדקה סי' ב' קשה קצת מה שאמר רב יוסף לההוא גברא אנן יד עניים אנן ולא מצית הדרת בך, כיון דבלא"ה אסור לו לחזור מדין נדר, ואף שנפ"מ בזה שאמר רב יוסף דע"י קנין מע"ג אינו יכול לחזור ובי"ד גובים ובלי זה אין בי"ד גובים כשיטת הגאון ז"ל, אבל עכ"פ הוי לי' לרב יוסף למודעי דבלא"ה ג"כ אסור לחזור כדי שלא יטעה בדין איסור נדרים, אבל לפי"מ שפרשנו בכונת תשו' רב האי ז"ל דכ"ז שלא אמר בלשון עלי או אתננו ליכא שום נדר על עצמו אלא התפסת החפץ, הנה בחוב שמיחדו לעניים לא חייל כלל שום התפסה דהוא דבר שאינו בעין ולא חל ע"ז שום ענין התפסה, והוכחת הגאון הוא דאם נאמר דאמירה לעני הוא קנין אז כמו דחל קנין בהדיוט בהקנאת חוב ע"י מע"ג, כ"כ ראוי לחול קנין בהקדש וצדקה ע"י אמירה, דקנינים שייכים גם על ענין זכות גרידא שיש לו על גוף הנתבע גם אם לית לי' נכסים, אבל התפסת קדושה והתיחדות לא שייך ע"ז, ומשו"ה שפיר אמר רב יוסף דרק ע"י יד עניים אנן לא מצי הדר בי', ולולא זאת הי' מותר לו לחזור ג"כ דאין כאן נדר כלום, וגם מדברי רבינו חננאל אין ראי' לזה וכמו שכתב הרמב"ן שם:

ומה שהוכיח בס' מח"א כדבריו מדברי הרמב"ם נלענ"ד דאדרבה מדברי הרמב"ם מוכח להיפוך ולבאר דבריו היטב עלינו להביא כל דברי הרמב"ם ומה שקשה בדבריו, דהנה בפכ"ב מה' מכירה כתב וז"ל דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהי' הקדש לבדק הבית או יהי' אסור עלי או אתננו לצדקה אעפ"י שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה"ז חייב לקים דברו שנאמר כל היוצא מפיו יעשה, והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה יהי' לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בהם העניים עכ"ל. והראב"ד בהשגות כתב א"א רואה אני כי הוא מוסיף אפי' על דברי הרב ז"ל כי הרב כתב במעשה דההוא גברא דתקע לי' חברי' משום דלא הי' סלע ברשותו לא מצי מקנה לי' אלא במע"ג, וזה החכם אומר שאפילו לא בא לעולם קנו עניים, ואני אומר שאם חייב עצמו בכך שאמר אתן לעניים כך וכך, כלומר מן הפירות שיצאו בכרם שלי, וכן כל כיוצא בזה, ה"ז חייב עצמו ויתן, אבל אם אמר ינתן לעניים כך וכך מפירות שלא באו לעולם לא קנו עניים לדברי הרב עכ"ל. והדברים ברורים דלדעת הרמב"ם אפילו באומר יהי' הקדש או יהי' לעניים חייב לקיים דברו משום נדר, ועוד הוסיף לחדש דגם אם שכ"מ צוה על הפירות שיוצא אילן זה שיהי' לעניים שזכו בו עניים, וכן כתב הטור בחו"מ סי' רי"ב שדעת הרמב"ם כן כמו שסבר הראב"ד ז"ל בשיטת הרמב"ם, ובכ"מ שם רצה לומר דכונת הרמב"ם הוא כשיטת הראב"ד, דרק באומר אתן שקבל על עצמו בנדר חייב לקים דברו, רק שקשה לי מש"כ דגם בשכ"מ שצוה על דשלב"ל שזכו עניים הרי כיון שמת אין היורשים מחויבים לקים נדרו, ומדחיק שם לתרץ כיון שהיורשים שמעו ושתקו הוי כאילו נדרו הם בעצמם יעו"ש. וכ"ז רחוק ודחוק. עוד מסיק שם הרמב"ם יש גאונים שחולקים על דבר זה, ואומרים שאין עניים זוכים אלא בדברים שהדיוט קונה בהם, ולפיכך לא יזכו בדשלב"ל, ואין דעתי נוטה לדברים אלו שאין אדם מצווה להקנות והוא מצווה לקיים דברי' בצדקה או בהקדש כמו שמצווה לקיים הנדר, כמו שבארנו בערכין עכ"ל. ובה' ערכין פ"ו ה"א כתב הרמב"ם שם בלשון אחר וז"ל יראה לי שאעפ"י שאין אדם מקדיש דבר שלב"ל, אם אמר הרי עלי להקדישו, ה"ז חייב להקדישו כשיבוא לעולם משום נדרו, ואם לא הקדיש ה"ז עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו ומשום כל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים, כיצד אמר הרי עלי להקדיש כל מה שתעלה מצודתי מן הים, הרי עלי ליתן פירות שתוציא שדה זו, הרי עלי לאחרים וליתן לשבוים כל שאשתכר בשנה זו וכל כיוצא במאמרים אלו, ה"ז חייב ליתן ולעשות בהן מה שאמר כשיבואו לידו, וזה וכיוצא בו בכלל נדרים הוא לא בכלל הקדשות, ראי' לזה מה שאמר יעקב אע"ה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר עכ"ל. ודבריו אלו הם לכאורה בהיפוך ממה שכתב בה' מכירה, דממה שכתב כאן משמע שסובר כדעת הראב"ד דדוקא באומר הרי עלי להקדיש או הרי עלי ליתן לעניים מחייב משום נדר, ובה' מכירה כתב דגם אם אמר יהי' הקדש או יהי' לעניים הרי הוא חייב לקיים דברו, וכבר הקשה על דבריו בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ל"ט ובס' לחם משנה בה' ערכין הרבה להקשות כן על מה שכתב בה' מכירה דאף אם לא אמר בלשון אתננו חייב לקיים דברו, דא"כ בעובדא דהוא גברא דתקע לחברי' למה לא יתחייב מטעם נדר גם בלא יד עניים, ובאמת זהו כונת הראב"ד ז"ל מש"כ שהוסיף על הרב ז"ל דדבר שלא בא לעולם גרע מדבר שאינו ברשותו, דלהרב ז"ל בדבר שאינו ברשותו אינו חייב כלום, ולהרמב"ם גם בדשלב"ל חייב משום נדר, עוד הרגיש דבה' מכירה לא זכר הרמב"ם רק שחייב לקיים דברו משום שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה וכאן כתב דעובר משום בל יחל ובל תאחר, ורצה עי"ז לתרץ בדוחק סתירות פסקי הרמב"ם אלו ונשאר בצ"ע:

ונלענ"ד לפרש דברי הרמב"ם אלו ספ"י מה שנראה לי בביאור שיטת הרמב"ם מש"כ בפי"ב מה' נדרים ה"י אמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה ממעשי ידי' אינו נאסר במעשי ידי' מפני שידי' משועבדים לו וכו' אבל צריך הוא להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו, ותמה הר"ן בפ' אעפ"י ע"ז והלא דבר שלב"ל הוא ואין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו, ומטעם זה משני בגמ' באומרת יקדשו ידי לעושיהם:

והרמב"ם כתב דגם באוסרת מעשי ידי' לחוד חל הנדר, והנה כשיטת