שערי ישר חלק ב עו

למיהדר בי' בעון קאי ובי"ד לא מצי למיעבד לי' מדעם, ולא עניים אית להון בהדי' עסק ודברים, וכד זכי פרנס לעניים כגון ר"ע דזכה לעניים וכדאמר רב יוסף אנן יד עניים אנן אי אתי למיהדר בי' לא משגחינן בי' ובי דינא מתפשין לההוא מדעם לעניים וכו' וכתב ע"ז בעל המאור ושמעינן מדברי האי גאון דמאי דאמרינן התם שממשכנים על הקונה אפי' בע"ש לא אמרו אלא בדבר שהוא תנאי בני העיר ותקנתם וכו' וכן מאי דאמרינן אכפי' רבא לרב נתן בר אמי ואפיק מיני' ת' זוזי לצדקה עשוי הוא שעשאוהו וכפאו עד דאמר רוצה אני אבל ליטול ממנו בע"כ בדלא אמר רוצה אני אין לו לבי"ד לעשות כן, דאפי' אם נודר כדאתי למיהדר בי' מיקם הוא דקאי בעין אבל לבי"ד לית לי' למיעבד ולא מדעם כדברי רבינו האי גאון ז"ל עכ"ל. והרי ף ז"ל שם מסיק דאמירה לעניים עושה קנין וזכו בו עניים, והא דאיצטריך רב יוסף למימר אנן יד עניים אנן הוא משום דמלוה אינה ברשותו להקדיש ורק ע"י יד עניים קנו מדין מעמד ג', והרמב"ן ז"ל תמה על בעל המאור ועל תשובת הגאון, דלפי הנראה ממשמעות דבריהם גם במעשר עני אין מוציאים ממנו, ורק היכא שפרנס העניים כר"ע זכה להם, וזה ודאי לא יתכן, והלא אמרו בפ' הזרוע אפי' עני שבישראל מוציאים מידו, ומאי דקשיא לי' ממעשה דר"ג, לאו מילתא היא, דשנת הביעור היתה והי' צריך להוציאו מרשותו וכו'. עיי"ש שהאריך בס' מלחמות שם. והנה מה דתמה הרמב"ן ז"ל על תשובת הגאון, נלענ"ד דבודאי מודה הגאון ז"ל דמעשר עני הוא קנוי לעניים כמו מתנות כהונה, ובעובדא דר"ג וזקנים הי' צריך להוציא מרשותו דשנת הביעור הי' כמו דמפורש במשנה, אלא דקשיא לי' למה הי' צריך לאגורי מקום המעשר כדי שיזכה לעניים ידועים, הרי כיון שעניים קונים באמירה הי' יכול ליתן מקום המעשר בשאלה לעניים הידועים ויזכו ע"י חצר כמו ע"י שכירות של ר"ע, ואם טובת הנאה ממון והוא מקנה לעניים אפשר גם בלי הקנאת מקום שיקנה באמירה האי מעשר עני לעניים ידועים, דהקנאת המקום או המעשר גופא מה שנותן לעני ידוע הוא ענין בפ"ע והוי כשאר נתינת צדקה לעני, ומזה הוכיח הגאון ז"ל דאמירה לעני אינו עושה קנין, אמנם להך צד שרצה הגאון ז"ל לומר דיש לומר דהיכא דאומר בלשון נדר או הקדש קונים עניים עי"ז, ורק באמירה גרידתא, ה"ז לעניים, אינם קונים, הדרא קושייתו לדוכתה במעשה דר"ג וזקנים דל"ל לאגורי הו"ל למימר בלשון נדר או הקדש, וע"כ נראה דכונת הגאון על המעשר גופא, ועל זה לא שייך כ"כ לשון נדר והקדש דהרי של עניים הוא, ומה שרוצה ליתנם לעניים מצד כחו ע"י דין טובת הנאה, אינו יכול לומר על המעשר ענין הקדש, ועל השכרת המקום כיון דאפשר ע"י כסף לא רצה לעשות ע"י נדרים, ובשאר צדקות מספקא להגאון ז"ל באומר בלשון נדר והקדש אם קנו עניים או לא, ומה דדרשינן בפיך זו צדקה הוא רק שמחויב מדין שמים לקים מוצא שפתי' אבל מדין ממון עדיין החפץ של הבעלים, ומשו"ה אין בי"ד יורדים לנכסיו:

אמנם ענין נדר זה לרב האי ובעה"מ ז"ל לא נתבאר היטב אם הוא קבלה על עצמו או איזו התפסה על החפץ, והנה מלשון התשובה שהבאנו שבאומר מטבע זו לצדקה אחליי' להנפוקי בצדקה ובאומר יש עלי צדקה אחייב לי' במה שאמר בפיו, נראה לי דבאומר הרי זה לצדקה הוא התפסה על החפץ, וכענין הקדש שמיחד את החפץ לענין השתמשות של צדקה, ונפ"מ בזה לשני ענינים, הא' לענין דשב"ל, שאם אמר על דבר שלא בא לעולם שיהי' לצדקה, אם נאמר שהוא קבלה על עצמו להתנהג עם הדבר להוציאו לצדקה, מחויב לעשות כמו שנדר דכל ענין נדר שמקבל על עצמו אין הבדל בין אם הדבר בעולם או לא, ואם הוא ענין התפסה והתיחדות על החפץ אינו חל על דשלב"ל, וכן נפ"מ אם מת הנודר אם יורשיו מחויבים לקים נדרו. דכל נדר שנדר על עצמו אין היורשים מחויבים לקים נדרו, אבל אם חל התפסה על החפץ אסור לכל אדם לשנות הנדר, ולפי"ז נ"ל דמשום הכי לא זכר הגאון ז"ל ענין זה דאם מת אין היורשים מחויבים, דלשיטת הסוברים אמירה עושה קנין ודאי מחויבים דכבר זכו בו עניים, וזכר רק נפ"מ דאין ביד בי"ד ועניים לתובעו דאין להם עסק בזה, משום דגם לשיטתו אין היורשים רשאים להנפוקי להשתמשות אחרת, רק הוא ענין איסור לשמים, באופן שאין שום זכות ממון בדבר הנידר לצדקה, וכן מסתברים הדברים וכמו שכתבו בתוס' שם בסוגיא הנ"ל, דלענין שיהי' איזה נדר על האדם הוא דוקא באומר אתננו לצדקה שהוא לשון קבלת נדר על עצמו, וכן נראה להוכיח מהא דכתב הרמב"ם והטור יו"ד סי' רנ"ח דמתפיס בצדקה באומר זה כזה הוי התפיסה ולמדו זה מהגמ' דנדרים ד' ז' שהבאנו לעיל, דאמרינן דאם אמר הדין סלע לצדקה והדין נמי דמהני, ואין הבדל בין אומר והדין נמי לאומר זה כזה, כן כתב הב"י שם, ואם נאמר דענין הנדר דאיכא בצדקה הוא על האדם הנודר, לא הי' מהני מה שמתפיס זה כזה, ואף די"ל דזה הוי כדבור בפ"ע ואינו מטעם התפסה, אמנם בכה"ג הוא דוקא בתוכ"ד הראשון, דכן פסק הרמב"ם בפ"ג דנדרים ה"ב, דמתפיס בנדרים חייב בשמע שחבירו נדר ואמר ואני כמותך בתוכ"ד ה"ז אסור, ובנזירות אם אומר הריני כמוהו לא בעין תוכ"ד, ובמשנה למלך בה' נדרים בפ"ג שם הקשה על פסקי הרמב"ם אלו, אבל באמת לק"מ דבנזיר דשייך בו קדושה וכמו דמדמה הש"ס לענין פשטה קדושה בכולה ולענין נזירות בטעות כדין הקדש ממש, משו"ה איכא בזה ענין התפסה זה בזה כמו מתפיס בקרבן, ומהני התפסת השני בראשון אף לאח"ז, אבל בנדרים דאין על הנודר שום דבר קדושה והתפסה ומכש"כ בקונמות דהוא איסור חפצא באומר ואני כמותך הוא התפסת דבור בדבור, משו"ה בעינן דוקא תוכ"ד של הנודר, וכעין זה מצאתי בס' מחנה אפרים ה' נדרים סי' ב', ועפי"ד יתפרשו שיטת הגאון רב האי ז"ל בסוגית הש"ס דב"ק הנ"ל בטוב טעם יותר, דהנה אם