שערי ישר חלק ב עה

ספק על אוגיא שהוסיף אם חל דין פאה ע"ז או לא, אינו אלא ענין חדש ולא מחמת השלמת החיוב שחל כבר, ולכן בכה"ג אינו בכלל עני ורש הצדיקו, אבל בלקט אנו מסופקים אם כבר קבל העני את חלקו או גם דגן זה הוא מחמת חיוב דמעיקרא, בכה"ג זכתה תורה לעני עד שיבורר שכבר קבל את שלו, ובזה נ"ל ליישב מה דהוקשה לי בענין זה בהא דכתב הרמב"ן ז"ל בספק פדיון פ"ח אם פדה בנדמה שאינו דומה לאמו, דהוא איבעיא דלא איפשיטא בגמ' בפ"ק דבכורות שאם פדה בו פ"ח ומת הפ"ח דיהנה הישראל בהאי נדמה משום דהוי ספק ממון דהמע"ה, הובא גם ברא"ש ספ"ק דבכורות, והלא הכא הי' חזקת חיוב פדי' והספק הוא אם נפקע חיובו או לא, שהי' לכהנים ודאי זכות מתנות כהונה והספק הוא בהפטור ומהראוי לומר בכה"ג עני ורש הצדיקו, ולפי מש"כ י"ל דכיון דמעיקרא כשחל זכות מתנות כהונה על הפ"ח אינו חל כלל על נכסי הישראל ולא על הטלאים דהרי יכול ליתן לכהן את הפ"ח עצמו, וכשפודה אז חל דין מתנות כהונה על הדבר הפודה, וכשנולד לנו ספק על נדמה זה אם חל עליו זכות מת"כ הוא ספק בעיקר הזכות בטלה זה, משא"כ בספק לקט מעיקרא חל החיוב על כל הקמה שיטול מכאן לקט, ומשו"ה כל דגן שנמצא בקמה זו ונכנס בספק הוא של עניים, אבל הטלאים לא נכנסו מעולם בכלל החיוב כשחל דין מת"כ על הפ"ח, כנלענ"ד בזה:

פרק כ ובשיטת הרי"ף, והרמב"ן, הרשב"א, והריטב"א והנמ"י שפסקו בספק אם יש לצדקה לחומרא דספק איסורא הוא, וכן פסק הרא"ש שם בפ"ק דנדרים לא מצאתי ביאור נכון, ובס' מחנה אפרים ה' צדקה סי' ב' כתב דהרשב"א והר"ן בהא פליגי, דהרשב"א סובר דאין עניים קונים באמירה לחוד, אלא דמספקא לן אי חל עליו נדרא או לא וכל ספק נדרים אזלינן לחומרא, אבל הר"ן ז"ל סובר דהאומר זה לעניים באמירה לחוד זכו בו עניים וכי בספקא לן אי קנו בו עניים אי לא מוקמינן נכסים אחזקתם, וכיוצא לזו כתב הרשב"א בסי' תקס"ג לענין הקדש דמספקא לן אם זכה הקדש או לא מוקמינן נכסים אחזקת מ"ק, ודכוותה כתב הרא"ש ז"ל בתשו' במי שנתן טבלא לאומן לציירה ואחר שצירה אסרה דלא אמר כלום דספיקא הוי אי אומן קונה בשבח כלי וכל ספק בקני' אי יצאו הנכסים מחזקת בעלים או לא אזלינן בתר חזקה קמייתא. עכ"ל הצריך לנו ונראה דנקט דבספק שתלוי בממון אם גם נוגע לדין איסור כיון דנפ"מ גם לענין הוצאת ממון מרשות בעלים אז חזקת מ"ק מכרעת גם על דין איסור, ודבריו לא נתחוורו לי כלל חדא בשיטת הרשב"א לא תירץ כלום דהרשב"א פסק גם בספק פאה לחומרא, ופאה ודאי יוצאה מרשות בעלים דהרי מתנת עניים הוא, ואף שבמל"מ ה' תרומות בפ"ב ה"ט רצה לחדש, דבפאה לא מיפטרא מן המעשר עד שזכו בו עניים, אבל דבריו תמוהים, דהוא נגד גמרא ערוכה ב"ק ד' כ"ח דאמרינן שם דזו"ז פאה לפוטרן מן המעשר, כלומר אף שבעה"ב חוזר וזוכה יעו"ש. וכבר דחה דבריו הגרע"א בתוס' למשניות בפ"ד דפאה משנה ט"ק יעו"ש. וכן מוכח מהא דמהני יאוש דעניים לענין שכל אדם מותרים בלקט, ולפי"מ דנקט המח"א לו יהא דאיכא איסורא בפאה למשקל בעה"ב, תהא חזמ"ק מכרעת את הספק, והדרא הקושיא לדוכתה, ומה שהביא מתשו' הרשב"א סי' תקס"ג יבואר בס"ד לקמן בפכ"ד, ---ומתשו' הרא"ש שהביא דבריו תמוהים דהלא גמ' ערוכה היא בסוגיא דתקפו כהן דאם תקפו כהן מוצאים מידו הקדישו אינה מקודשת, ורק קדושה הבאה מאלי' שאני, ולפי"ז באומן דלא מהני תפיסתו בטבלא כ"כ אינו יכול לאוסרה בקונם דהבעלים הם כמו בעלים ודאים, ומה שייך ענין זה לנידון דידן שיה' חזמ"ק מכרעת על ספק איסור, ובעיקר ענין זה כבר נתבאר אצלנו בס"ד מהרבה ראיות דחזמ"ק אינה מכרעת כלום על ספק איסור:

ונלענ"ד לבאר שיטת הראשונים ז"ל שהבאנו עפ"י עיקר היסוד בהתפסת צדקה שלא במובן הנזכר בס' מח"א הנ"ל ובשאר ספרי גדולי האחרונים ז"ל, דהנה מקור פלוגתא דקמאי באמירה לעני אי עושה קנין או לא, הוא מסוגית הש"ס ב"ק ריש פ' דו"ה, בההוא גברא דתקע לחברי' דאמר הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ניתבי' לעניים, הדר אמר להו ניתבוה ניהלי איזיל ואיברי בי' נפשאי, א"ל רב יוסף כבר זכו בו עניים דאנן יד עניים אנן, וכתוב בתשו' לרבינו האי גאון ז"ל הובא בס' האמור על הרי"ף שם בריש פ' דו"ה בזה"ל, ודשאילתון אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כיצד ביה זה הקדש וכו' ה"ה לעניים דקנו באמירה, כגון דאמר בית זה לעניים או חפץ זה לעניים, או דילמא לא קנו אלא במשיכה וחליפין כשאר כו"ע, וכדאמרינן לענין ההוא גברא דתקע לי' לחברי' וכו' ואמר ר' יוסף וכבר זכו בו עניים וכו' אנן יד עניים אנן. טעמא דזכי להו בי דינא דהוי להו כיד עניים הא לא הכי לא. עוד מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה וכו' עד עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו, אס"ד קנו עניים באמירה ל"ל לאגורי, ואת"ל לא קנו באמירה קשיא לן ההיא מתניתא, דת"ר מוציא שפתיך זו מצות עשה ומפרש בה בפיך זו צדקה, ועוד אמרינן התם צדקה הרי הוא כנדר לבל תאחר מכלל דשויא להקדש, ואי איכא למימר כי קאמרי לא קנו עניים באמירתא גרידא, אבל כי יהיב לעניים ואמר בלשון נדר או בלשון הקדש ה"נ דקנו, או דילמא טעמא אחריתא יליף מרנא, הכין חזינא דלענין אחיובי נודר בצדקה מאלתר דאמר הרי הוא מטבע זו לצדקה אחיילי' להנפוקי בצדקה, ומאלתר דאמר יש עלי צדקה כך וכך אחייב לי' במה שאמר בפי' וכו' וכולהו נדרי בדיבור פה בלחוד אינון, אבל האי נודר אי אתי