שערי ישר חלק ב עד

דעני ורש הצדיקו ילפינן גם מתנות כהונה, דהרי פריך שם מספק מתנות כהונה על ספק לקט, והוצרך לתרץ משום דפרה בחזקת פטורא קיימא, וברחל שלא בכרה הרי זכה הכהן בודאי בטלה אחד, ואנו מסופקים על הטלה החי שמא הוא של הכהן והרי זה דומה לדגן הנמצא בחורי הנמלים שהספק הוא אם הוא משל העני או משל בעה"ב, ומש"כ בס' קונה"ס לתרץ מש"כ בתשו' מהרש"ח דכל היכא שהבע"ב מוחזק סתם ע"ז נאמר עני ורש הצדיקו ואם יש לבעה"ב חזקת מ"ק אז פטור בעה"ב והרי, ברחל שלא בכרה וילדה שני זכרים דהספק על כ"א שמא הוא הבכור ליכא חזמ"ק ומ"מ פטור בעה"ב מדין המע"ה כשמת אחד מהם, וכתב בסקנה"ס דברים מתמיהים, דז"ל ול"נ דהתם נמי איכא חזמ"ק לבעה"ב והוא שהי' מוחזק בטלה מעיקרא וכמש"כ בהתוס' בב"מ ד' ק'. עכ"ל. ולא אבין מה כונתו בזה דאם מה שהי' מוחזק בטלה משוהו לחזקה קמייתא הרי אז גם הכהן הי' מוחזק בטלה אחד, ושם בסוגיא מוכח דבכה"ג ליכא חזמ"ק, כמו שנבאר עכ"פ ה"ז דומה לחורי הנמלים דהבעה"ב ודאי מוחזק בתבואה, ומש"כ להוכיח מתוס' פ' השואל אין שום משמעות בתוס' שם שיהי' ענין זה חזמ"ק:

ועפ"י מש"כ ניחא הכל דל"ד דין הטלאים לדין לקט כלל, דהתם בלקט חשבינן כל הקמה בחזקת חיוב וכשחל החיוב הוא על הקמה שיזכה בקמה זו העני. את חלקו וזכתה לו תורה עם הזכות של הודאי לקט גם הספיקות, שיטול גם משל בעה"ב כ"ז שיהי' ספק בדבר, אבל בטלאים אין החיוב חל על הולדות בכלל אלא רק על הבכור, וכשמת אחד ואנו דנים על החי הוא ספק אם זכה בו הכהן או לא, ואם לא זכה בו לא חל עליו שום דין מתנות כהונה, ובספק גרידא היכא דלא חל חיוב על הודאי לא זכתה תורה להעני בספיקות, וענין זה דבלקט שכחה ופאה הוא דין על הקמה בכלל, מוכח להדיא בפ"ד דפאה מ"ו דכשנתגיר לאחר קצירה פטור מכולם, דהטעם בזה שעיקר הדין חל על המחובר, ומשו"ה חל מעיקרא דמה שיהי' ספק שמא נשאר אצל בעה"ב מן הלקט ישלם בעה"ב משלו, וע"ז דרשינן צדק משלך ותן לו אבל בטלאים אין טלה אחד שייך לחבירו, ולפי"ז יש לדון גם במתנות עניים אם יהי' הספק בכה"ג כגון פאה משני שדות שיש הפסק ביניהם ויפול ספק אולי ג"כ יפטור מספק. וצ"ע:

והנה לפי"מ שנתבאר ענין זה מה שחדשו חז"ל בספק ממון עניים דספק לקט לקט שהוא דוקא היכא שהי' מעיקרו חיוב ודאי, לפי"ז בספיקא דדינא אם יש יד בצדקה ובפאה שהספק בזה אם חל ע"ז מעיקרא זכות עניים בכה"ג אזלינן לקולא לנתבע, ושפיר פסק הר"ן בנדרים דספק זה הוא ככל ספק ממון דעלמא. ובתשו' חת"ס ח' יו"ד סי' ר' הקשה על הר"ן דפסק לקולא מהא דעני ורש הצדיקו, ומתרץ דסובר דלא נאמר ענין זה רק במתנות עניים, והוקשה לו מסוגית הש"ס דחולין פ' הזרוע דגם במתנות כהונה חייב בספק, ומתרץ בדוחק דס"ל דלפי מאי דמביא בש"ס דילן דכי אתא רבין אמר דרק קמה אקמה הי' הקושיא וכן הוא בירושלמי, י"ל דנקטינן דרק בלקט שכחה ופאה אמרינן בספיקו לחומרא ולא בצדקה ומתנות כהונה, עיי"ש שהאריך בזה, ודבריו מופלאים ממני דהרי הר"ן פסק לקולא גם בפאה דמסיק בתיקו אם יש יד או לא, וספק פאה תניא בהדיא דהוי לחומרא אלא ודאי פשוט הוא דבכה"ג לא הוי בחזקת חיוב) ודוקא היכא שהוא בחזקת חיוב אמרינן עני ורש הצדיקו וכמו שכתב הר"ן להדיא דבעינן דוקא חזקת חיוב. ומש"כ החת"ס לתרץ יש מקום לדבריו רק לתרץ על הנמ"י בפ' מי שמת שכתב בהא דמיבעיא שם בשכ"מ שחילק כל נכסיו לעניים ועמד אי אמדינן דעתו שלעניים גמר בדעתו ליתן אף אם יעמוד או לא ומסיק הש"ס בתיקו, וכתב הנמ"י שם וז"ל ולענין עניים נמי אמרינן דאע"ג דאמרינן ספק לקט לקט וכו' ואפי' הוי לי' כספק ליכא למיחש דהא פרישו לה בירושלמי דוקא במתנות עניים ומקראי ילפי לה עכ"ל, וע"ז באמת גדולה תמיהת החת"ס מסוגית הש"ס דחולין דמבואר שם דגם במת"ס שייך האי דינא דעני ורש הצדיקו, וע"ז אפשר לתרץ כמו שתירץ החת"ס דסובר דגם בש"ס דילן לפי"מ דאתי רבין נקטינן דרק מקמה אקמה הקשו אמוראי וחלקו בין קמה דישראל לקמה דגר, אבל בצדקה ובמת"כ ליתא להאי דינא דעני ורש הצדיקו, אולם קשה על הנמ"י למה לי' לתרץ ולחלק בין צדקה למתנות עניים תיפוק לי' דאינו בחזקת חיוב, ואולי י"ל דסובר כיון דעיקר הקנאה הי' בזה, והספק הוא על התנאי והאומדנא אם הי' דעתו שאם יעמוד תתבטל מתנתו, ה"ז דומה קצת לחזקת חיוב שהחיוב ודאי והפטור ספק, או דרצה הנמ"י להורות דעתו דבצדקה ליתא כלל להאי דינא, דנפ"מ להיכא שיהי' חזקת חיוב וזה נראה עיקר אבל בשיטת הר"ן אין מקום לדברי החת"ס. ובעיקר קושית החת"ס ממתנות כהונה י"ל בפשטות דסובר הש"ס דמתנות כהונה ג"כ כמתנות עניים היינו דכל שזכתה תורה לכהנים הוי כמו שזכתה תורה לעניים, אבל מה שנותן צדקה אינו בכלל מתנות עניים, וכמש"כ הנמ"י שאם חלק נכסיו לעניים אינו בכלל מתנות עניים:

אמנם בספק דיש יד לפאה צע"ק מאי שנא ספק זה מספק לקט בחורי הנמלים דכמו דאמרינן התם כיון דקמה בחזקת חיוב קיימא ואנו מסופקים על הדגן הנמצא בחורי הנמלים אם הוא משל עניים או משל בעה"ב דהוי לעניים כ"כ קמה בחזקת חיוב קיימא על חיוב פאה, וכשנולד עכשיו ספק על האי אוגיא אם הוא של עניים או של בעה"ב הי' ראוי לומר שיהי' לעניים, ומ"ש ספק תערובות או ספיקא דדינא, ונלענ"ד דאפשר לומר דשאני ספק תערובות מספיקא דדינא, דבפאה כשחל חיוב פאה על הקמה אינו חל רק כשיעור החיוב, וכשרוצה בעה"ב לעשות פאה יותר משיעור המוטל עליו הוא ענין שמוסיף עכשיו מה שלא חל ע"ז חיוב מעיקרא, וכשנולד לנו