שערי ישר חלק ב עג

והנה בחידוש דין זה שספק מתנות עניים שאני מכל ספק ממון קבלו חז"ל מקראי אבל עכ"פ יש שיעור וקצב לזה מתי חיבה תורה להצדיק וליתן משלו, ולכן אמרינן בגמ' דילן דהגבול בזה דקמה שבחזקת חיוב קיימא חייב ליתן גם על הספק ופרה דבחזקת פטורא קיימא פטור על הספק, ובפשטות הי' נראה דענין החזקה בכאן הוא בגדר ענין החזקות דעלמא המכריעות דין הספיקות, ואם נפרש כן בודאי תמוהים דברי המרדכי שכ' בפ' הזרוע לתרץ מה דלא אזלינן בכורי הנמלים בתר רובא ורובא לא משל לקט הוא משום דכתיב עני ורש הצדיקו צדיק משלך ותן לו, והקשה בס' קונטרס הספיקות בכלל א' סעי' ט' דהרי רובא וחזקה רובא עדיף, וכיון דבפרה דבחזקת פטורא קיימא לא רבתה תורה לצדק משלו, מכש"כ היכא דאיכא רובא דפטור, ונשאר בצ"ע. עוד קשה בזה בהא דאמרינן דבפרה בחזקת פטור קיימא וקמה בחזקת חיוב קיימא, דבפשיטות חדא לאו דוקא ולא ידעינן לפרש האיך הדין בספק שקול, דמהא דקאמר דפרה בחזקת פטור קיימא משמע דבספק שקול חייב ליתן משלו, ומהא דקאמר קמה בחזקת חיוב קיימא משמע להיפוך דבספק שקול פטור מספק, וזה דבר תימה שיסתום הש"ס ולא יפרש במקום דאפשר למיטעי, ועוד אם גם נסבול דוחק זה איכא תמיהות וקושיות בענין זה, דהנה בתשו' מהרי"ט בח"א סי' ל"ט כתב דהא דאמרינן דפרה בחזקת פטור קיימא הוא לאו דוקא כלומר אינה בחזקת חיוב, והוכיח כן מהא דאמרינן בפ"ב דבכורות ד' י"ח ברחל שלא בכרה וילדה שני זכרים אם מת אחד מהם ר"ע אומר המע"ה והתם ליכא חזקת פטור, ובגמ' דחולין הנ"ל מוכח דגם במתנות כהונה איכא האי דינא דעני ורש הצדיקו, וע"כ מוכח דרק היכא דאיכא חזקת חיוב חייב בספק, ובספק השקול פטור כדין כל ספק ממון, ובס' קונה"ס כתב להיפוך דהא דקאמר קמה בחזקת חיוב קיימא הוא לאו דוקא דהאי בחורי הנמלים כשאנו דנים על דגן זה הנמצא אם משל לקט הוא או משל בעה"ב אין חזקת חיוב לדגן זה, אלא רצה לומר דלא בחזקת פטור היא, וכל דלא קיימא בחזקת פטור מרבינן מעני ורש הצדיקו, ובזה מכריע שם וכדעת מהרש"ח דכתב דכל היכא דליכא חזקת מרא קמא פטור בספק ממון עניים, והיכא דליכא רק מוחזק מרבינן מעני ורש הצדיקו, ולפי"ז על כל צד שנפרש אינו מובן, וגם בעיקר שיטת המהרש"ח שהגאון בעל קונה"ס תפס שיטתו לעיקר ולהלכה לא אבין מ"ש חזמ"ק מחזקה דהשתא, כיון דשניהם רק מדין מוחזק הוא:

וע"כ נלענ"ד לפרש ענין זה בס"ד במובן אחר לגמרי, עפ"י מה שהבאנו לישנא דהירושלמי דמתרץ ברומיא דגר מספק לקט, משום דישראל דעיקרו חייב ספיקו נמי חייב, ולשון זה אינו מורה כלל על ענין חזקה המכרעת ספיקות, אלא נראה בכונתו דהא דמרבינן מקראי דבמתנות עניים חיבה תורה על הספק הוא ענין שכללה תורה אל עיקר החיוב, דבשעה שחל עיקר החיוב חל ג"כ שלא יפטור הבעה"ב עד שיבורר חלקו של עני שכבר קבל את שלו, וכ"ז שלא יבורר תשלומים אלו חייב בעה"ב ליתן גם משלו, והוא ענין הוספה לזכות העני שנתנה לו תורה שיהי' לו חלק גם בכל התבואה דבעה"ב עד שיבורר שנטל העני את חלקו הודאי אבל על ספק גרידא היכא שלא חל דין נתינה בודאי לא אמרה תורה הוספה זו, ויהי' ענין זה כדוגמא דחיוב חוב אם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים, שהכונה בזה שאם יפרע שלא בעדים נשתעבד לשלם עוד משלו, כן עד"ז הוא החיוב של עני ורש הצדיקו שהחיוב מעיקרא חל שכ"ז שלא יבורר שקבל העני חלק הראוי לו, יחזור ויתן אף משלו, וזה מכון מאד בלשון הירושלמי, דמשו"ה שאני דין ספק של גר לספק לקט בישראל דישראל שעיקרו חייב שבודאי נתחיב בדין לקט, חיוב זה גריר גם את הספק שיתחיב משלו, אבל בגר דמספקינן שמא נקצרה הקמה עד שלא נתגיר ולא נתחיב בעיקרו ועתה בגירותו נולד הספק ע"ז לא רבתה תורה לחייב את הספק, ועפ"י דרך זה נוכל לפרש גם מה דאמרינן בגמ' דילן קמה בחזקת חיוב קיימא שהיתה בחזקת חיוב הודאי חיבה תורה גם את ספיקו ובפרה שמעיקרא בחזקת פטורא היתה, גם עכשיו בחזקת פטור קיימא, ועפ"ד ניחא השני קצוות שאמרו בגמ' בן בקמה דבחזקת חיוב קיימא ובפרה חזקת פטור, דבין חיוב ופטור ליכא אמצעי, אבל בענין חזקה המכרעת איכא אמצעי והוא ספק השקול:

ועפי"ד נוכל לישב דברי המרדכי מה שתירץ דמשו"ה בחורי הנמלים לא אזלינן בתר רובא לומר על הדגן הנמצא שהוא משל בעה"ב משום דכתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו, וקשה כיון היכא דאיכא חזקה לפטור פטור מכש"כ היכא דאיכא רובא דהלא רובא עדיף מחזקה, ועפימש"כ שזכתה תורה לעני גם משל בעה"ב כ"ז שלא יבורר הנה ברובא דאיתא קמן שכתבו הרא"ש והריטב"א הובא בשטמ"ק פ"ק דב"מ גבי קפץ אחד המנוים לתוכם, דגם רוב ספק הוא אלא שאמרה תורה שיהא דין הנדון כדין הרוב, --ונתבאר ענין זה בדברינו בשע"א ובשע"ג-- לפי"ז אף אם נאמר שיהי' דין הדגן הנמצא בחורי הנמלים כדין הדגן של בעה"ב, לא יועיל בזה, דכיון דרוב זה אינו מברר והספק עדיין במקומו עומד, הרי אז יש זכי' לעני גם בתבואת בעה"ב כדאמרינן צדק "משלך" ותן לו, משו"ה דין רובא לא מהני בזה, אבל בפרה שהספק הוא שמא לא נתחיב בהעיקר ולא זכה כלום, ואם הי' לו בזה דין רוב על עיקר החיוב שלא נתחיב כלום הי' פטור ודאי, אבל אם בודאי נתחיב אינו נפטר עד שיבורר, ורובא דאיתא קמן אינו מברר המציאות כלום, ומה שדין המיעוט כדין הרוב לא מהני בזה דהעני זוכה גם בתבואות בעה"ב:

ובזה יתישב היטב מה שהקשו מסוגית הש"ס דבכורות ברחל שלא בכרה וילדה שני זכרים דאחד לו ואחד לכהן דאם מת אחד מהם פטור דאמרינן המע"ה, ובפ' הזרוע מבואר דמקרא