שערי ישר חלק ב עב

דבע"כ הענין כמו שבארנו בפרקים הקודמים, דמצוה זו הוא כעין איסור גזל, דתלוי בדין הממון. דבכל הני המצוה להשיב להמקבלים מה שזכתה להם תורה, ומשו"ה בספק שמדין משפט התורה בדיני ממון אבדו המקבלים את זכותם מצד דין זכות ממון, וחשוב הממון כאילו הוא של בעה"ב, ועל ממון כזה לא אמרה תורה המצו' ליתן, וכ"כ עלינו לומר על ענין האזהרות שאמרה תורה לבל תאחר שהוא אזהרה שלא לאחר לשלם לבעלי הזכות את זכותם, ואם אבדו את זכותם אין שום איסור לבל תאחר, וכן מוכח מהא דמותרים כל אדם בלקט שכחה ופאה היכא דנתיאשו הבעלים כמו דמבואר ענין זה בגמ' ריש אלו מציאות, דיאוש עניים תלוי בדין יאוש דכל ממון בעלים, ואם נאמר דאיסור לא תלקט ובל תאחר הוא כעין איסור דאכילת תרומה, כמו שנקט הנתיבות בלשונו, איך יותרו איסורים אלו ע"י יאוש דעניים, אלא ודאי דאיסורים אלה בדין זכות ממון דעניים, ולכאורה הי' מקום לומר דענין יאוש בלקט שכחה ופאה אינו בגדר יאוש דכל ממון, אלא עפ"י מה דאמרינן במס' חולין ד' קל"ד ע"ב לוי זרע בכישר ולא הוו עניים למישקל לקט אתא לקמי' דרב ששת אמר לי' לעני ולגר תעזוב אותם כתיב ולא לעורבים ולא לעטלפים, היינו שאם אינו עומד שיהנו מזה עניים התירה תורה לבעה"ב למישקל ולהנות בהם, אבל אי אפשר לפרש כן בסוגית הש"ס דריש אלו מציאות, דא"כ אין נפ"מ בין יאוש מדעת או שלא מדעת כיון דעכ"פ עומד שלא יהי' עניים, ולכן מוכח דאף דמתיאשים מ"מ אפשר שאם לא ילקטו העשירים יבואו העניים לאח"ז ללקט, אלא אם הועיל היאוש כעת לאבד את זכותם מותרים כל אדם בלקט, אבל אם באמת עומד הדבר שלא יהנו עוד עניים מזה אי"צ יאוש בזה, ובזה יש לתרץ מה שהקשה בחי' רע"א בגליון הש"ס שם בהא דמתרץ הש"ס שם דאף שעניים שבדוכתא אחריתא לא היו יודעים, כיון דאיכא עניים הכא הנך מעיקרא איאושי מייאשי ואמרי עניים דהתם מלקטי לי', והקשה הגרע"א ז"ל הא גם לעניים קטנים יש להם חלק ומיקרי יאוש שלא מדעת, ועפימש"כ י"ל דלגבי עניים שבדוכתא אחריתא אי"צ יאוש גמור לאבד את זכותם, אלא כיון שלא יבואו כאן ללקט בטל זכותם, כמו דאמרינן במס' חולין הנ"ל, עכ"פ נראה להדיא מסוגית הש"ס דב"מ הנ"ל דאיסור דלא תלקט מיתלי תלי בגדר הזכות של העניים עפ"י משפט דיני ממונות, וכמו שאובדים זכותם ע"י יאוש כ"כ אובדים זכותם מדין ממון ע"י המע"ה, וכיון שאבדו עניים זכותם שוב ליכא איסור דלא תלקט ובל תאחר. אח"כ ראיתי בתשו' מהרי"ט ח"ג סי' קכ"ד שכתב בפשיטות דלא שייך בל תאחר בספק, שרק היכא בעמוד והוצא קאי, אבל ספיקא דמדינא פטור, לא שייך בל תאחר יעו"ש:

וכן מה שכתב בס' נתה"מ שהבאנו לדחות הוכחת הר"ן מהך דס' לקט דאמרו משום דקמה בחזקת חיוב קיימא הא בלא"ה הוי אזלינן לקולא' משום דרוב התבואה היא של בעה"ב ומחמת איסור דלא תלקט יש לילך בתר הרוב, כ"ז דחוק מאד, דהו"ל להש"ס להזכיר ענין זה, והרי ר"מ סתמא אמר ספק לקט לקט, ואיך פריך הש"ס מספק לקט לספק מתנות כהונה, ובס' חתם סופר ח' יו"ד סי' ר"מ האריך ג"כ בענין זה וכתב לתרץ קושית הר"ן, דמשו"ה איצטריך לומר קמה בחזקת חיוב קיימא דאל"ה לא מהני ספק איסורא, כיון דבאיסורים אזלינן בתר חזקה ומש"כ הא דאיכא לבעלים חזקת ממון דהוי עדיף, ודברי' תמוהים ואין להם שחר, דהרי גם בפאה וצדקה איכא חזקה זו, והרי ע"ז אנו דנים דחזקת ממון לא מהני כלום לענין ספק איסור, וגם מה שהאריך שם בענין צדק משלך ותן לו, לא נתקבלו דבריו על הלב כמו שיבואר, ועתה חובת ביאור עלינו לבאר הענין מה דאמרינן שם מקרא דעני ורש הצדיקו דמה"ט ספק לקט לקט דאמרינן צדק משלך ותן לו, איזה שיעור ליתן לעני דיותר ממה שזכתה לו תורה אינו צריך ליתן, ובחתם סופר מבאר שם דהכונה בזה דבמקום שבעה"ב מוחזק אמרה תורה שיהי' נחשב העני מוחזק, והוא דבר רחוק וזר איפה מרומז בלשון הש"ס צדק משלך ותן לו דהא להחשיבו מוחזק ותו לא, ועלינו לעתיק לשון הש"ס ולבאר בס"ד ענין זה:

דאמרינן שם בחולין בפ' הזרוע בהא דתנן שם גר שנתגיר והיתה לו פרה שנשחטה ספק עד שלא נתגיר ספק משנתגיר פטור שהמוציא מחבירו ע"ה, אלמא ספיקא לקולא, ורמינהו חורי הנמלים שבתוך הקמה וכו' ר' מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט, א"ל אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה דתניא ר' יהודא בן אגרא אומר משום ר"מ ספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פאה פאה וכו' והא טעמא קאמר דאמר ר"ל מאי דכתיב עני ורש הצדיקו מאי הצדיקו אלימא בדינים והא כתיב ודל לא תהדר בריבו אלא צדק משלך ותן לו, אמר רבא הכא פרה בחזקת פטורא קיימא קמה בחזקת חיובא קיימא, א"ל אביי והרי עיסה נעשית עד שלא נתגיר פטור מן החלה משנתגיר חייב ספק חייב, א"ל ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא וכו' כי אתא רבין אמר קמה אקמה רמי לי', ופירש"י מתניתא אחריתא אשכח לר"מ דפטר בקמה של גר ספק נקצרה קודם שנתגיר ספק משנתגיר ורמיי' אהא דקתני ספק לקט לקט ושני לי' בלשון בן אגרא אני שונה אותה עכ"ל. ובירושלמי ספ"ד דפאה, הובא גם בר"ש שם, אמרו שם אמוראי דרשות אחרות, וז"ל ומנין שספק לקט לקט, אמר רשב"ג בשם ר' יונתן עני ורש הצדיקו הצדיקוהו במתנותי', רשב"ל בשם בר קפרא לא תטה משפט אביונך בריבו בריבו אין אתה מטהו אבל מטהו אתה במתנותי', א"ר יוחנן וכה זכה מה שמני לנו רבי תעזוב הנך לפניהם משלך, אמר ר' לא כתיב לגר ליתום ולאלמנה יהי' בין מדידך בין מדידי' הב לי' עכ"ל. ובתירוץ הקושיא בין ספק עד שנתגיר לספק לקט איתא שם בירושלמי בלשון אחר וז"ל ישראל שעיקרו חייב ספיקו חייב וגוי שעיקרו פטור ספיקו פטור עכ"ל: