שערי ישר חלק ב ו

בכתובות בסוגיא בפ' הכותב שהבאנו שכתב דהמצוה היא משום הן שלך צדק הי' ראוי להיות ע"י אמירה גרידא, אבל דרכי הקנינים מה שייכי כאן, ועוד למה לא מהני קנו מידו לחלוק דאמרינן ריש ב"ב ד' ג' וכי קנו מידו מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא, ופירש"י קנין דברים ואין חליפין קונין אלא דבר הנקנה או במכר או במתנה או שיעבוד קרקעות שהקנין חל עלי' או על מטלטלים. עכ"ל, ובתוס' כתבו שם וז"ל בפ' השותר את הפועלים ד' צ"ד דתנן מתנה ש"ח להיות כשואל ומוקי בקנו מידו, התם לאו קנין דברים הוא שמשעבד א"ע שאם יאנס שישלם. עכ"ל היינו שהשיעבוד חל על גופו שמחויב לשלם לו ומשו"ה לא הוי קנין דברים, שנקנה להקונה זכות ממון בגופו של המתחייב, אבל קנו מידו לחלוק הוא רק הבטחה על המעשה שיעשה חלוקה, ועל ענין זה לא מהני קנין דאין כאן דבר הנקנה, אבל עכ"פ מפורש ענין זה דעל איזו הבטחה לא מהני קנין, וגם לענין ממון, קנין אתן הוי קנין דברים ולפי"ז אם עיקר שיעבוד הגוף הוא מצוה גרידא הרי זה קנין דברים, ולמה לא תהא מצוה זו גם בקנו ממנו לחלוק וכ"כ בקנין אתן, הרי מוכח להדיא דחיוב הגוף בחיוב ממון הוא גם זכות ממון ולא מצוה גרידא, וכן מוכח מהא דלא מהני התחיבות לדבר של"ב כדאיתא במס' גיטין ד' י"ג הקנה לנולדים, יעו"ש, ואם ישבע או יקבל בנדר ליתן לנולדים ודאי דמהני, מכל זה מוכח דבחיוב ממון איכא מקנה וקונה ודבר הנקנה:

וכן מוכח ענין זה מדין כפית בי"ד, דכתבו הראשונים ז"ל דאף למ"ד של"ד, מ"מ נחתינן לנכסי', וברבית קצוצה דקיי"ל דיוצאה בדיינים לא נחתינן לנכסי', כמבואר ביו"ד סי' קס"א, דכתב הרא"ה ז"ל הובא בשטמ"ק כתובות ד' פ"ו וז"ל לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה פי' דלית לזה שיעבודא דאורייתא אלא מצוה בעלמא, ופירש"י דהיינו מצוה דהן שלך צדק, וליתי' להאי פירושא דהא התם בב"מ מוקמינן לי' להאי קרא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב וכו' אבל הנכון פריעת בע"ח מצוה מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו וכו', ומאן דאית לי' ש"ד מוקים לי' להאי קרא למימר דשמעינן מיני' דבע"ח בזיבורית, ובודאי רב כהנא מפשט פשיטא לי' דאפילו לרב פפא נחתינן לי' לנכסי', אבל רב כהנא לא קאמר אלא מאי טעמא והא הוא דקשיא לי', כיון דליכא אלא מצוה, כל היכא דלא בעי למיעבד מצוה אמאי נחתינן לנכסי', ומהדרינן תנינא בד"א במצות ל"ת וכו' מכין אותו עד שתצא נפשו, והכא נמי בדין הוא דאיכא למכפי' בהכי ומיהו עד שאתה כופהו בגופו תכפנו בממונא, ובנזקין דכתיב באורייתא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לומר שכך מצותו לשלם ממיטב, וזה הנכון, מפי רבינו נר"ו. עכ"ל. וכן הוא להדיא בחי' הרמב"ן ז"ל סוף ב"ב בשינוי לשון קצת וז"ל ואיכא דקשיא לי' ומי איכא למימר דמדאורייתא לא נחתינן לנכסי' והא כתיבי תשלומים בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם וכו' ולדידי לא קשיא דאנן הכי קאמרינן כיון דפריעת בע"ח מצוה מן התורה וכופין על מ"ע, אף אנו יורדים לנכסי' ומקיימים לי' מ"ע שלו בע"כ וכו', עכ"ל הצריך לנו ולענין רבית כתב הנמ"י ריש איזהו נשך וז"ל רבית קצוצה כופין אותו בי"ד להחזיר משום מ"ע דוחי אחיך עמך ומכים אותו וכו' כמו בשאר מ"ע כדאמרינן בפ' הכותב, אבל אין בי"ד יורדים לנכסי' לפי שאין נכסי' משועבדים לכך, תדע דאל"כ בנים נמי לחייבו לאהדורי וכו' כן דעת הרשב"א ז"ל והסכים לדעתו הרנב"ר והר"ן עצמו הביא בפ' מי שהי' נשוי סי' שנ"ה ג"כ הך סברא, דאף למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא, אפשר דנחתינן לנכסי' מדין כפי', דעד שתכפנו בגופו כופהו בממונו, יעו"ש, וקשה טובא מ"ש מצות פריעת בע"ח ממצות החזרת רבית, וכבר נתקשה בזה בס' קצוה"ח סי' ל"ט סק"א והניח בצ"ע:

ונלענ"ד דענין שיעבוד הגוף בכל חיובי ממון הוא דין משפטי שהאדם מחויב ועומד להמציא מנכסי' לחבירו כך וכך, שחיוב זה הוא חיוב משפטי גם בלי מצות התורה, כשם שסוג הקנינים וחוקי הבעלים בנכסים הוא דבר משפטי, גם בלי אזהרת לא תגזול וכמו שבארנו לעיל דלא יתכן בשום פנים לומר, דהענין מה שאנו מיחסים החפץ לראובן הוא מחמת ששמעון מוזהר עפ"י התורה שלא לגוזלו ממנו אלא הדבר הוא בהיפוך דאיסור גזילה הוא לאחר החלטת הענין בחוקי גבולי הבעלים, כ"כ נראה דגם מצות פריעת בעל חוב הוא אחר החלטת ענין החוב עפ"י דין ה שאם חל על ראובן חיוב תשלומים מסוג חוקי המשפט אז הוסיפה תורה אזהרה ומצוה לשמור לשלם חיובו שחייב עפ"י חוק המשפטי, ואף דבהשקפה ראשונה הוא דבר תמוה איזה הכרח וחיוב על האדם יהי' לעשות דבר בלי צווי ואזהרת התורה, אבל כשנעמיק בענין היטב יש להבין ענין זה, דהרי גם החיוב וההכרח לעבודת ה' ולמלאות רצונו ית', הוא ג"כ ענין חיוב והכרח עפ"י משפט השכל וההכרה, כ"כ הוא חיוב והשיעבוד ממון הוא חיוב משפטי, שנתחייב עפ"י דרכי הקנינים, או שחייבתו תורה כנזקים ופדיון הבן וכדומה, ולענין זה בעינן שיהי' קונה וזוכה זכות זה, אמנם יש לדון בזה מהו ענין הזכות שיש להזוכה בשיעבוד הגוף זה, די"ל דהחיוב הוא תולדה מהזכות היינו דע"י שיש זכות לזוכה מחמת זה הוא חייב, וי"ל להיפוך דזכות זה הוא תולדה מן החיוב, כלו' דזה עצמו מה שהוא מחויב הוא הזכות, וענין זה נלענ"ד מכון בדברי הרמ"ה ז"ל בס' יד רמה על ב"ב בפ"ק אות כ"ו בתוך הדבור המתחיל מיהא שמעינן, וז"ל וה"מ דקנו מידו דמחויב לחלוק וכו' אבל קנו מידו שמחויב לתת כו"כ או לבנות או לזון, מסתברא דלאו קנין דברים בעלמא הוא, אף שהנתינה עצמה אינה ממון, האי לאו אנתינה גופא קנו מיני' אלא אגופא דממונא קנו מיני' דמחייב למיתב לי כו"כ ממון, ועוד דכיון דקניי' לממונא גבי' איתייב