שערי ישר חלק ב סט

של תורה, כמו שפסק הרמב"ן ז"ל כנלענ"ד בענין זה:

אח"ז מצאתי שכונתי בעיקר הענין בישוב שיטת הרמב"ם בדין נדמה לדעת הגאון בעל מנחת החנוך מצוה כ"ב, אמנם הגאון הזה הפריז על מדותי', שכ' שם דגם בודאי פ"ח יכול לחלל קדושת הפ"ח ע"י שוה פרוטה, וישאר דין מתנות כהונה כמו שהוא, ולענ"ד הוא דבר זר לומר שחל פדיון לחצאים, ושיטת רש"י ז"ל שהבאנו מסייע לדברינו, אבל בכ"ז יש לנו רב חבר בעיקר החדוש שחדשנו בזה, שגם הביא שם שהטו"א העיר בזה לומר שיהני אם חלל בשוה פרוטה כמו בהקדש, ות"ל שכונתי לדעת גדולים:

אמנם לכאורה ענין זה שכתבנו נסתר מדברינו שהוכחנו בפרק הקדום דגם בספק ממון, אם רצה שלא להתנהג עפ"י הכח של חזקת ממון, נשאר הספק כמו שהוא גם לענין חיוב ממון, ומה"ט בספק מעילות אם רוצה להביא מעילתו ולהתנות מביא גם האשם על תנאי, שאם מעל יהי' זה הממון לקרן וחומש והקרבן לאשם, ולפי"ז גם בספ"ח אם ירצה לעשות פדיון על הספק וליתן לכהן, יהי' חל הפדיון גם לר"ש, ומהראוי לקרות בזה גם לר"ש שאם לא פדה חייב בעריפה, דהרי אם ירצה לעשות הפדיון יחול הפדיון וכמו דקרינן בספיקות עולה ליבום מה"ט שאם יבוא אליהו אבל באמת ל"ד ענין זה לדין יבום, דהתם מחמת הספק לא נשתנה הדין בעצם, ומה שאסור ליבם מחמת ספק הוא איסור אחר קא גרם, וכמו שנתבאר ענין זה בס"ד בשע"א פכ"ב יעוש"ה. אבל בספק פ"ח לר"ש, עכשיו כמו שהוא הוא פטור לגמרי, דבממון הדין בספק שפטור לגמרי כ"ז שרוצה להשתמש בכח חזקתו חזקת ממון, ורק אם יתרצה לותר על חזקתו ולהתנהג עפ"י מציאות האמתית הוא פנים חדשות באו לכאן שאז יתחדש עליו דין חדש, ומשו"ה לענין ספק מעילה אם רוצה בכך שפיר מביא מעילתו ומתנה, והכא לענין ספ"ח קרינן השתא דאינו בר פדיון כלל לר"ש כנלענ"ד בזה:

פרק יח והנה בדין נדמה כתב הרמב"ן ז"ל בהלכותי' בפ"ק דבכורות וז"ל, רחל שילדה כמין עז, דהיינו נדמה, בעי ולא איפשיטא הילכך אין פודין בו, ואם פדה בו ומת פ"ח קודם שיתנו לכהן יהנה ישראל באותו טלה ופ"ח יקבר, ואב אחר שנתנו ליד כהן מת, פ"ח יקבר והטלה של כהן, ולא אמרינן תקפו כהן מוציאים אותו מידו אלא כשתקפו, אבל נתנוהו לו בעלים, הדר הוו להו כהן בעלים, והוו להו בעלים המוציא מע"ה, כי ההיא דתנן בפ' יש בכור לנחלה, ר"ע אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן, וה"נ ס"ל בכל ספיקא דממונא דבכה"ג וגמרינן לה מההיא דאמרינן כור בשלשים סאה בסלע ראשון ראשון קנה וכו' משום דספיקא הוא ולא מפקינן ממונא ממאן דתפס הואיל ותפס ברשות, אבל תפיסה לא מהניא ולא מידי בכה"ג, והדין הוא סברא דילן וסברא מעליא היא וכן הילכתא עכ"ל. וכן העתיק הרא"ש בספ"ק דבכורות דבריו להלכה, ובס' תקפו כהן סי' ס"ב הקשה מזה על הרמ"א ביו"ד ר"ס שט"ו גבי ספק בכור דקיי"ל דמוציאים מיד כהן, כתב וז"ל ואפי' אם נתנו לו הישראל בטעות שהי' סבור שצריך ליתנו לו, ואח"כ נודע צריך הכהן להחזיר לו עכ"ל. ומתרץ הש"ך שם וז"ל וי"ל דלא אמרינן דתפיסה ברשות מהני אלא כשנותן לו שלא בטעות רק בשנתנו לו לגמרי, משא"כ הכא דאי הוי ידע שאי"צ ליתן לו, לא הי' נותנו לו, ומה שנתנו לו הי' מחמת שהי' סבור שהדין כך שצריך ליתן ס' בכור לכהן, א"כ האי נתינה מעיקרא ליתא, ולכך צריך להחזירו לו ודו"ק. עכ"ל הש"ך בס' הנ"ל. ובס' רי"ט אלגזי דחה דברי הש"ך דאם מיירי שנתן לו לגמרי מילתא דפשיטא היא, ועוד דמהראיות כהביא מוכח דגם בטעות הוי תפיסה ברשות, דבהא דר"ע שנתן הפדיון שיפדה בזה הבן לכשיגיע הזמן ואדעתא דהכי שימות הבן לא נתן, וכן בשוכר את הספינה וטבעה לו בחצי הדרך דאם נתן לא יטול ג"כ אדעתא דהכי לא נתן, ומזה מסיק דדעת הרמב"ן הוא דאפי' אם נתן לו בטעות הוי תפיסה ברשות, ולפי"ד מש"כ הרמ"א בסי' שט"ו הם נגד דעת הרמב"ן והרא"ש, והנה ענין זה דטעות שכ' בס' הריטב"א אינו דומה לטעות דמיירי הרמ"א דבנידון דמיירי הרמ"א הוא טעות דמעיקרא, דבשעת נתינה לא הי' צריך ליתן וטעה בדין שכבר הי', ובנידון דמיירי הרמב"ן שמת הפ"ח לאחר שנתן הנדמה לכהן הוא אינו בגדר טעות, רק יש לדון מדין אומדנא, דאדעתא דהכי אילו הי' יודע העתידות לא הי' עושה כן, ולפי"מ שידמה הריט"א שני ענינים אלו לא הי' לו להוכיח מהראיות שהביא הרמב"ן רק מעצם הדין דאחר נתינה מת הפ"ח ואילו הי' יודע שימות הפ"ח לא הי' נותן הנדמה, ובאמת גם מקרה דאח"כ ראוי' לבטל המעשה למפרע, היכא שמתחילה תלוי הדבר בדעתו, וכמו דאמרינן בב"ק הגוזל קמא לענין גזל הגר ולענין חטאת שמתו בעלי' ויבמה שנפלה לפני מוכה שחין, דאדעתא דהכי לא הי' עושה מעיקרא, ועי' בתוס' שם מש"כ בלוקח פרה ונטרפה אח"כ דמחלקו שם בין אם הי' הדבר תלוי בדעתו לחוד או לא, ועיקר כונתם שם הוא דהיכא דהי' צריך תחילה לעשות כן לא שייך טעות, דאי אפשר לדעת העתידות, ולפי סברת התוס' הנה בשוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך לא הוי טעות, דהדבר קרוב שע"מ כן התנו שיתן הדמים קודם, והדבר תלוי בדעת אחרת, ורק בפדיון הבן שנתן הדמים קודם ל', שמדעתו עשה מה שאינו מחויב בדבר, ובזה יש לדון שיבוטל מה שנתן, דאדעתא דהכי לא הי' נותן הכסף תחילה, ולפי"ז בדינו של הרמב"ן בנדמה שנתן לכהן בפדיונו אין הטעות מבטל, דמעיקרא לא הי' שום טעות דבע"כ צריך ליתן לכהן או נדמה זה או הפ"ח או שה אחר שיחזור ויפדה לאפקועי איסורו, ובריט"א לא ירד לכך.