שערי ישר חלק ב סח

יהודא, אבל לר' יהודא איכא אופן אחר בפדיון, והוא פדיון הקדושה וענין זה של קדושת פ"ח לא נשתנה מחמת חסרון ידיעתנו וזה דומה לספיקות לענין יבום וחליצה דאמרינן אם יבוא אלי' ועוד עדיפא משום דהתם בפועל אי אפשר ליבם מחמת ספק כרת, והכא הרי הדין דפודה בספק, ומשו"ה ודאי קרינן בזה ואם לא תפדה וערפתו, ולפי"מ דקיי"ל כר' יהודא פסק הרמב"ם שפיר לענין ספק בגר שנתגיר דאם לא פדה חייב לערוף מספק:

ועפי"ז נלענ"ד לומר דבר חדש בזה בעזה"י, והוא דהנה בפדיון פ"ח קיי"ל דבשה הוא בכל דהוא, ואם פודה בדבר אחר הוא בשוויו, ולענין פדיון מתנות כהונה ודאי דבעינן דוקא בשוויו אף בדיעבד, אבל לענין פדיון הקדושה ראוי להיות כפדיון הקדושות, דקיי"ל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, ולפי"ז י"ל דבודאי פ"ח דאיכא בפ"ח דין מתנות כהונה אי אפשר לפדות הפ"ח אלא בשה או בשוויו, אבל בספק דבטל מן הפ"ח דין מתנות כהונה, אפשר לפדות בכל דהוא גם בלי שה, דהרי הא דיכול לפדות בשוויו אמרו בגמ' פ"ק דבכורות דלא יהא חמור מן ההקדש ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו, וכיון דקים להו לחז"ל דאינו חמור פדיון קדושת פ"ח מפדיון הקדש, ובהקדש לכתחילה אין פודים אלא בשוויו וגם דיעבד חייב מדרבנן להשלים עד שוויו כדאיתא בגמ' ב"מ ד' נ"ז וצריך לעשות לו דמים, וברמב"ם ה' ערכין פ"ז ה"ח, והוא משום פסידא דהקדש, אבל הכא דמפריש לעצמו בודאי ליכא דין השלמה, וכמו דאמרינן במס' ערכין ד' כ"ט לענין חרמים בזה"ז, כיון דליכא פסידא להקדש פודים אף לכתחילה בפחות משוויו, וכן פסק בשו"ע יו"ד סי' רצ"ד לענין כרם רבעי דפודה בזה"ז בפרוטה אף לכתחילה, ועי' ביאור הגר"א שם דכתב משום דמדמינן להקדיש יעו"ש. ואין להקשות לפי"ז למה לא יהני בדיעבד גם בפ"ח ודאי אם פודה בכל דהוא, דהרי בגמ' למדו עיקר דין פדי' שלא בשה משום דלא יהא חמור מן ההקדש, וכיון דבהקדש הדין שאם פדה בכל דהוא הוא פדוי, אבל באמת זה לק"מ, דאם נאמר גם בודאי פ"ח הוא פודה בכל דהוא למה אמרה תורה תפדה בשה, ובגמ' אמרו דהוא להקל עליו דבשה פודה שלא בשוויו, ואם נאמר דגם בשאר דברים יכול לפדות בכל דהוא, שה למה לי, ואף דאפשר לדחוק ולומר דבשאר דברים בעינן שוה פרוטה ובשה הקילה תורה אף שאינו שוה פרוטה, מלבד שהוא דחוק נראה לי דלא יצויר טלה שאינו שוה פרוטה אם לא בטלה מוכה שחין וכיו"ב, ובגמ' דרשינן להנך דקתני במשנה ד' י"ב אין פודים לא בעגל ולא בשחוטה דהוא משום דילפינן משה דפסחים דפסול בעגל ובשחוטה, דבעינן שחיטה לשם פסח, עי' ברש"י שם, וכיון דשה כזה שהוא מוכה שחין ודאי אינו ראוי לפסח, ולפי"ז מוכח מן הכתוב דאם דינו פודה בשה בעינן דוקא בשוויו, ומשו"ה י"ל אזה דוקא בודאי פ"ח, שהוא מדין מתנות כהונה, בעינן דוקא בשוויו, אבל בספק פ"ח דליכא דין מתנות כהונה, וענין הפדי' הוא רק פדיון הקדושה לחוד, אז חזר דינו לפדיון הקדש דהיכא דליכא פסידא להקדש פודים אף לכתחילה בפרוטה:

והנה לפי"ז בנדמה דהוא איבעיא דלא איפשטא ופדה בו פ"ח דמדין מתנות כהונה כיון דהוא דין ספק נפקע מן הפ"ח דין ממון מדין המע"ה ולא נשאר רק דין ספק איסור מצד הקדושה שבו, ועל דין קדושה לחוד חזר דינו לדין פדיון הקדש, דהיכא דליכא פסידא אם חללו בשוה פרוטה הוא מחולל ואי"צ לעשות לו דמים, ומשו"ה פסק הרמב"ם דאם פדה הוא פדוי, ולפי"ז עלו דברי הרמב"ם ז"ל בהלכותי' כהוגן, דבגר פסק דמספק חייב לערוף, ובנדמה פסק דאם פדה פדוי, והרמב"ן ז"ל דפסק בה' בכורות בפ"ק דגם בנדמה אם פדה אסור להנות מן הפ"ח מחמת ספק של תורה, נלענ"ד דזה תלוי במחלוקת רש"י ור"ת שהבאנו לעיל בפ"ו, דר"ת מפרש דהא דקתני במשנה ד' ט' ופודה בו פעמים הרבה, הוא על ספיקות פ"ח, שאם פדה ספק פ"ח אחד, יכול עוד לחזור ולפדות ספק פ"ח כמה פעמים, ולשיטתו מוכח דכיון שמדין תורה של המע"ה פטור הישראל מדין מתנות כהונה, שוב ליכא ענין פדי' מתורת מתנות כהונה ורק פדיון הקדושה לחוד, וכיון שעל השה הפודה אינו חל שום קדושה והוא חולין כמו שהי', יכול לפדות בו כמה פעמים, ושיטת רש"י אינו כן, דאף שפטור ליתן לכהן, מ"מ כשרוצה לעשות פדיון מצד דין קדושה אי אפשר לפדות, רק אם מפריש דבר שיהי' שייך בדבר הפודה גם דין מתנות כהונה שיזכה בו השבט כפי הזכות הראוי לזה עפ"י דין שמים כפי המציאות באמת, באופן שאם יבוא אליהו ויאמר שהפ"ח הוא פ"ח ודאי, שאז יהי' הטלה הפודה של הכהנים, ומשו"ה אם פדה אינו יכול לפדות, דבפדיון השני אי אפשר לזכות השבט כלום בהאי טלה, דכבר זכה השבט מחמת הפדיון הראשון, ולעשות פדיון על ענין הקדושה לחוד, זה אפשר דאין פדיון לחצאים, ואף שהוכחנו מסוגית הש"ס דלר"ש לא חל שום פדיון על ספק פ"ח, דמזה מוכרח דעל זכות שבט הכהנים שיש להם בספק פ"ח עפ"י מציאות האמתי לא חל ע"ז שום פדיון, דאינו תופס פדיונו על זכות שאינו נהוג כלל בפועל עפ"י משפט התורה כפי מצב ההוה, נראה דזה דוקא לר"ש דסובר דפ"ח מותר בהנאה, דליכא שום דין קדושה, ועל זכות ממוני של שבט הכהנים אינו נתפס פדיון בזכות כזה, אבל לדידן דקיי"ל כר' יהודא דאסור בהנאה, אף דעיקר הפדיון בספ"ח הוא מחמת צד הקדושה, אבל כשפודה אז צריך להיות הפדיון על שני הענינים יחד, כמו שחל לאפקועי הקדושה מהספ"ח, כ"כ צריך להפקיע דין מתנות כהונה מהספ"ח, ולפי"ז כשפודה שלא בשה צריך לפדות בשוויו ממש, שיהי' ראוי שיופקע מן הספ"ח גם דין מתנות כהונה, ולכן מש"כ ליישב שיטת הרמב"ם בנדמה הוא רק אם נוחה להרמב"ם שיטת ר"ת ז"ל, אבל לשיטת רש"י אם פדה בנדמה שאינו שוה כהספ"ח נשאר איל הפס"כ ספק איסור