שערי ישר חלק ב סו

ולמה לא נזכר דין זה שיהי' חייב בבא לצאת ידי שמים, אף דקשה בלא"ה שיחייב לצאת ידי שמים מחמת ברי ושמא דהרי המוכר אינו יודע כונת הלוקח כמש"כ התוס' ריש המניח, אכן לענין ברי ושמא י"ל דכיון דלא הוי לי' למידע לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף דהוי ברי גרוע ושמא טוב, וכמש"כ התוס' ריש פרק הפרה ועוד בכמה מקומות אבל לענין רוב הקושיא במקומה עומדת למה לא יהי' חיוב על המוכר לצאת ידי שמים מחמת הוכחת הרוב, ונראה שהטעם בזה דכיון דאין הולכים בממון אחר הרוב הו"ל ללוקח לפרש בשעת המקח שרוצה לרדיא ולא לשחיטה ומדלא פירש חל המקח על כל פנים, ומה שחושב בשעת קנין שקונה לשחיטה, הוי דברים שבלב, וכן כתב הרשב"ם ריש המוכר פירות בד"ה לשחיטה מכרתי' לך, וז"ל דכיון דרובא לאו כלום הוא לא הי' לו להמוכר לפרש, אלא הלוקח הו"ל למימר לרדיא קא בעינא לי' ומדלא פירש הפסיד, עכ"ל, ומשו"ה אין בזה ענין לחייבו בידי שמים:

אמנם בהא דאיתא ברמ"א חו"מ סי' רצ"ב סעי' י' במי שנתערב טבעיות של זהב של חבירו בתוך טבעיות שלו ונאבד אחד מהם שיכול המוחזק לומר לשאינו מוחזק דילמא שלך נאבד ואין המוחזק מפסיד כלום, ואעפ"י ששלו הי' הרוב אין הולכים בממון אחר הרוב נגד חזקה הש"ך שם בשם ת"ה יעו"ש ולפימש"כ חייב בנידון זה לצאת ידי שמים, ועפ"י סברא יותר ראוי לצאת י"ש היכא שהרוב מסייעו מבברי ושמא, דבברי ושמא י"ל דילמא משקר התובע ורק מטעם חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו, יש לחוש שהאמת כדבריו, ורק בדיני אדם זוכה התובע היכא דליכא מוחזק משום דטענתו טובה משל הנתבע, וברובא שהוא מן התורה בכל דיני התורה, נראים הדברים דודאי ראוי לצאת ידי שמים, כיון דלדין שמים מעלת חזקת ממון אינה מועלת כלום, ואף שלא הזכירו האחרונים דין זה יש לומר שלא דנו בזה רק בדין גמור מדיני אדם, וקצת ראי' לדברינו נלענ"ד מדברי השטמ"ק ב"ק ד' י"א בבכור שנטרף תוך ל' שכתב שם לפרש דברי התוס' שם שחזרו והקשו על פי רש"י שפי' דכיון דנהרג הוי ספק שמא אם לא הי' נהרג הי' חי היינו שאינו נפל, דהרי כ"ז ידעינן מקרא דופדויי' מבן חודש תפדה, דלכאורה הלא כבר הקשו מקרא זה על פירש"י, וכתב לפרש בזה"ל וי"ל דה"פ אם תאמר דופדוייו מבן חודש היינו דוקא אם חי הוא אז יפדנו לאחר ל' אבל אם נהרג דתו ליכא פדי' יפדנו בתוך ל', להכי איצטריך הך, ומשו"ה מקשים התוס' מפדוייו מבן חודש נפקא, כיון שהתורה נתנה שיעור ל' לפדי' להוציא מכלל נפל, א"כ ממילא היכא דנהרג דאיכא ספיקא פטור, וא"ת הוא אמינא דחייב כי רובם אינם נפלים, וי"ל דאין הולכים בממון אחר הרוב, מיהו קשיא לי נימא דמשום מצוה הוא אמינא דהולכים בממון אחר הרוב לקיים עשה דופדוייו ע"כ תלמידי הר"ר ישראל ז"ל. עכ"ל ודברי השטמ"ק מתמיהים דאם נאמר דמצות פדיון הבן היא מצוה כשאר מצות מהראוי להיות דגם בספק יתחייב ככל ספק של תורה, וכיון דאומר דבספק הוא פטור ככל ספק ממון איך נאמר דהיכא דאיכא רובא יתחיב משום מצות פדי', ולא מצאתי מי שיתעורר בזה, ועפי"ד יש מקום לפרש דבריו והוא, דהנה במצות פדה"ב יש לדון אם הוא מצות מתנות כהונה לחוד או מצות פדי' ג"כ, ולדעתי נראה דהיא מצוה כפולה ביחד, היינו מצות פדי' עם מצות מתנות כהונה, ואף שמדברי הגר"א ז"ל בביאוריו ביו"ד סי' ש"ה סקי"ז דמצות פדה"ב אינו אלא פרעון חוב בעלמא ומוכיח מהא דגובה ממשעבדי' יעו"ש, אבל לענ"ד נראה מהא דאמרינן בקדושין ד' כ"ט ע"ב כל היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו, מ"ט מצוה דגופי' עדיפא, מוכח דיש בזה מצוה לפדות את גופו, דאם אינו אלא חיוב ממון לחוד מה שייך בזה מצוה דגופי' עדיפא, דהרי אם יהי' על אדם שני חיובים חיוב מחמת הלואה וחיוב מחמת נזקים או ערבות, בודאי אין כל יתרון בזה במצות פריעת בע"ח איזה מהם לשלם מקודם, ואדרבה עיקר החיוב שעליו הוא בא מחמת שלא פדאו אביו, אלא ודאי איכא בזה מצוה לפדות את גופו שיהי' פדוי, ופשטות הכתוב מלמדנו כן דאם הי' רק חיוב ה' סלעים לחוד למה כתבה תורה בלשון פדיון, וכן נראה מהא דאמרו כמה אחרונים דבספק פדה"ב שיפריש ה' סלעים ויעכבם לעצמו, עי' גליון רש"א ס' ש"ה סעי' י"ט מש"כ שם בשם מעדני יו"ט, אף דלדינא לא משמע כן מכל הפוסקים, וכמו שיבואר קצת בדברינו, אבל לענין זה ודאי נראה כן דאיכא בזה מצות פדי' ומ"כ נלענ"ד דכיון דאמרה תורה תפדה, עיקר המצוה בזה הוא הפדיון אבל אופן הפדיון שבזה, הוא מה שמשלם ה' סלעים שחיבה תורה ליתן לכהן ואם יפטור מחיוב ממון זה ליכא מצות פדי' דבכסף מתנה בעלמא אין זה פדיון, ולפי"ז בספק פדה"ב דמצד חיוב ממון ליכא חיוב כלל, אף דקמי שמיא גליא דבכור הוא אבל לפי ידעתנו אין בזה שום חיוב מדין המע"ה, ממילא בטלה בזה לגמרי גם מצות פדי', וכמו בפטר חמור דלר"ש דסובר דפ"ח מותר בהנאה ליכא פדי' בספק כמבואר בפ"ק דבכורות הבאנו לעיל בפ"ז, אבל אם הרוב מסייע לחיוב דמצד חיוב ממון מחויב לצאת י"ש, י"ל דבכה"ג יש מצוה ומצוה גמורה מצד מצות פדי', וכעין דאמרינן לענין אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו, דכיון דאיכא חיוב לצאת י"ש שפיר הוי אתנן, כ"כ הכא כיון דלענין מצוה אזלינן בתר רוב כמו בכל התורה ומה דבעינן לענין קיום מצוה זו שיהי' חיוב ממון סגי לן אם איכא צד חיוב לצאת י"ש וזה נראה לי בביאור דברי השטמ"ק מה שהקשה על קושית ר"ת וליישב קצת שיטת רש"י ז"ל דצריך קרא אחרינא לפטור בכור שנהרג תוך ל' כנלענ"ד בענין זה:

ובס' קונה"ס כלל ו' סעי' ה' הביא מה שנשאל הרב צמח צדק באשה שאינה יודעת אם אבי' הי' כהן או לוי ושמעה איזו שמועה שאבי' היה