שערי ישר חלק ב סה

שמים, דהרי לא אהרו בגמ' ובפוסקים שחייב בידי שמים, אלא בבא לצאת ידי שמים, ובש"ך סי' פ"ח ס"ק ל"ו כתב להדיא בדין זה דהך לצאת ידי שמים הוא מדת חסידות לחוד, ובדין חייב בידי שמים ריש פ' הכונס כתב בשטמ"ק בשם המאירי וז"ל ומכאן כתבו גדולי הדורות שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים פסול הוא לעדות עד שישיב, והדברים נראים שמאחר שהוא חייב להשיב תורת גזילה חלה עליו עד שישיב עכ"ל. ולפי"ז ממש"כ הרמב"ן ז"ל הובא בש"ך סי' ע"ה ס"ק כ"ו דבברי ושמא באינו יודע אם הלויתני לא מהני תפיסה, שאין תפיסה מועלת במה שאין לו זכות אלא בבא לצאת ידי שמים עכ"ל. אין ראי' על דין תפיסה היכא שחייב בדיני שמים, די"ל דשאני הכא דאין לו זכות רק בבא לצאת ידי שמים, שהכונה עפימש"כ דרק כשרוצה לצאת ידי שמים דאז זכה התובע מדינא, ולשון זה מדויק מאד עפ"י דברינו, דאם רוצה לצאת ידי שמים זוכה התובע מדינא, וכל היכא דחייב בדיני שמים י"ל דיש לו זכות מיד, וכמו בקלב"מ שכתב רש"י ב"מ ד' צ' דמהני תפיסה, דרק בי"ד אין כופין ע"ז, אבל זכות יש לו לתובע, כ"כ י"ל בדברים שחייב בדיני שמים יש לתובע זכות, והאחרונים החליטו לדמות דינים אלה זל"ז עי' פתחי תשובה חו"מ סי' כ"ח סק"ו שהביא שם שיטת האחרונים בזה, ומדברי השטמ"ק בשם המאירי שהבאנו שחלה עליו דין גזילה אם אינו משלם, מזה מוכח דיש לתובע זכות ממוני, ולפי"ז ראוי לומר ומהני תפיסה, והרמב"ם השמיט דין זה לגמרי ולא הביא שבבא לצאת ידי שמים חייב, רק באינו יודע אם פרעתיך, ובברי ושמא באינו יודע, אם נתחיבתי הביא רק דחייב נישבע היסת שאינו יודע, והרה"מ תמה ע"ז למה השמיט הלכה זו המפורשת בגמ', ובאמת דין זה מפורש יותר בגמ' דהוא מימרא דר' יוחנן, ובדין איני יודע אם פרעתיך הוא רק אוקימתא בגמ' אליבא דמ"ד ברי ושמא ברי עדיף, אבל אליבא דהילכתא לא הי' קשה כלום, אלא דכך קבלו דכונת הש"ס דהמשנה מתפרשת אליבא דכו"ע בלא תבע, והאיך השמיט המפורש והביא המתרצתא שאינה מוכרחת לדינא, ולפימש"כ יש לתרץ קצת די"ל דסובר הרמב"ם דעיקר מה דאמר ר' יוחנן הוא ללמדנו דאם בא לצאת ידי שמים אז חייב לשלם מדינא כמש"כ, ולא בא ללמד הדין דחייב לצאת ידי שמים, ולפי"ד זה שייך רק קודם שנתקנה שבועת היסת, אבל לאחר שתקנו שבועת היסת וקבלו הגאונים דגם בברי ושמא ישבע שאינו יודע, לא שייך כ"כ לומר דאם בא לצאת ידי שמים ישלם, דהרי אם בא לצאת ידי שמים הרי הוא ממילא חייב לשלם מחמת שאינו נשבע וכל שחייב שבועה ואינו נשבע בודאי חייב לשלם, ומשו"ה לא הביא דין זה דאם בא לצאת ידי שמים ישלם, בברי ושמא, והביא ענין זה בטוענים שניהם שמא בפרעון דהתם ליכא שבועה:

והנה לדינא נראה לי דיש נפ"מ בזה שבארנו דאם רוצה לצאת ידי שמים חייב גם מדינא, היכא שהתובע חייב לאחרים, אם מחויב לשלם להמלוה של התובע מדינא דר"נ דאם הי' רק חיוב לצאת ידי שמים כפשוטו כמש"כ הש"ך ממדת חסידות בעלמא י"ל דאינו מחויב לשלם הדמים לבע"ח דידי' דבחיוב כזה לא מצינו דין שעבודא דר"נ כמש"כ האחרונים בח"מ סי' ט', אבל לפימש"כ ודאי חייב לשלם לבע"ח דידי', כיון דאם רוצה לצאת ידי שמים הוא חייב גם בדיני אדם, משום דברי ושמא ברי עדיף היכא דליכא חזקת ממון, ואף דיותר נראה דגם בפשטות חייב בכה"ג לשלם מדין שמים לבע"ח דידי', דבכובש עדותו וכה"ג דחייב בדיני שמים י"ל דבתשלומים כאלה ליכא שעבודא דר"נ, דהתם המעשה ידועה וליכא חיוב תשלומים מדיני אדם, אבל בברי ושמא דהטעם שפטור מדיני אדם הוא משום חסרון נאמנות, ומה שחייב לצאת ידי שמים הוא מחמת שקרוב הדבר שהאמת הוא כדברי התובע, ואם הי' ידוע האמת הי' חייב לשלם לבע"ח דידי', כ"כ אם משלם לצאת ידי שמים מחויב מדין שמים לשלם לבע"ח דיד', אבל בכ"ז יש לדון בזה, אבל לפי"מ שבארנו הוא פשוט וברור שחייב לשלם לבע"ח דידי', וגם בפשטות הוא נפ"מ בעיקר התשלומים, דאם הי' רק ענין תשלומים של מדת חסידות נחשב אצל הפורע שהוא כנותן מתנה להתובע כדי לצאת ידי שמים, ולפי"מ שבארנו ברוצה לצאת ידי שמים הוא עושה מצוה גמורה של פריעת בע"ח ככל פריעת חוב דעלמא, משום דברי ושמא ברי עדיף, וכמו שהוכחנו ממשנה דכריתות דברוצה לשלם אף בספק שקול בטלה חזקת ממון, ונעשה ספק גמור בעיקר חיוב ומתנה שאם מעל זו מעילתי, דבחיוב שהוא רק לצאת ידי שמים אינו חשוב קרן וחומש, וכמו שהוכיח בס' נתיבות המשפט סי' כ"ח דלא כהקצוה"ח שכ' שם דכיון דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנים אותם סגי אם גם הקרן וחומש הוא חיוב בידי שמים יעו"ש. כ"כ בברי ושמא וכל כה"ג שאינו רוצה להחזיק החפץ מחמת חזקת ממון חזר הדין כאילו לא הי' בזה מוחזק כלל:

אמנם יש לדון לפי"ז בהא דקיי"ל אין הולכים בממון אחר הרוב שהוא ג"כ רק משום חזקת ממון, והיכא דליכא חזקת ממון לכו"ע הולכים אחר החוב, מהראוי להיות כ"כ שאם בא לצאת ידי שמים שחייב בתשלומים, דכיון דלמיפק ידי שמים לא מהני חזקת ממון כמו בברי ושמא, וכיון דרוצה לצאת ידי שמים חייב בתשלומים מעליא, ובספק שקול היכא דליכא ברי ושמא ודאי דפטור מלצאת ידי שמים, דהיכא דהוי הדבר שקול אף מדין שמים אין לו ליתן ממונו לחבירו דלא שייך ספק איסור בממון, ורק אם רוצה ליתן יזכה חבירו מטעם ספק, אבל אין בזה אף מדת חסידות, ובספק מעילה היכא שמעילתו מעוטה דנייח לי' יותר להביא אשם אחד יכול להתנות, ואם קמי שמיא גליא שמעל הוי תשלומים מעליא, אבל היכא דהרוב מסייע להתובע שהמוחזק זוכה רק משום חזקת ממון, מהראוי להיות הדין כמו בברי ושמא, וקשה לפי"ז במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, דנקטינן אע"ג שהרוב קונים לחרישה לא אזלינן בתר רובא להוציא מיד המוכר,