שערי ישר חלק ב סד

הממון מגרר גריר, וכאן מצאנו היפוך זה דלצאת ידי שמים ראוי לחוש לאיסור גזל וראוי לבאר ענין זה באיזה אופן יש לחוש לצאת י"ש ובאיזה אופן אי"צ לחוש לזה ועוד יש דקדוק גדול בלשון המשנה והגמ' דבפשטות הי' ראוי לומר חייב לצאת ידי שמים או חייב בדיני שמים, כדקתני בברייתא ריש הכונס ד' דברים העושה אותם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וכאן קתני דבבא לצאת ידי שמים אז חייב, דלשון זה אינו מובן דמשמע דאם אינו רוצה לצאת ידי שמים אז חייב בדין וזה שני הפכים דאם הוא חייב הוא מוכרח, ולשון בבא לצאת ידי שמים משמע שתלוי ברצונו:

וע"כ נלענ"ד לבאר בזה ענין חדש בס"ד, עפ"י מה דמצינו בכריתות ד' כ"ב במשנה ר"ע מחיב על ספק מעילה אשם תלוי וחכמים פוטרים ומודה ר"ע שאינו מביא את מעילתו עד שיתודע לו ויביא עמו אשם ודאי, א"ר טרפון מה לזה מביא שתי אשמות, אלא מביא מעילה וחומשה ויביא אשם בשני סלעים ויאמר אם ודאי מעלתי זו מעילתי וזו אשמי, ואם ספק מעלתי המעות נדבה ואשם תלוי שממין שמביא על הודע מביא על לא הודע אמר ר"ע נראים דבריו במעילה מעוטה הרי שיבוא לידו ספק מעילה במאה מנה לא יפה לו שיבוא אשם בשתי סלעים ולא יביא ספק מעילה במאה מנה מודה ר"ע לרבי טרפון במעילה מעוטה, ע"כ והנה קשה טובא כיון דבספק מעילה מודה ר"ע דפטור מלשלם הקרן עד שיתודע שהוא מטעם המע"ה כמו בספק ממון הדיוט, וכמו שכתבו התוס' כתובות ד' ל' ע"ב, דתשלומי קרן להקדש הוא ממון ולא כפרה, ובממון הדיוט אם נפטר מדין המע"ה הוא ודאי שלו, כמו שמפורש במס' ב"מ בפ"ק מהא דנכנסים לדיר להתעשר כמו שנתבאר היטב ענין זה לעיל, וא"כ ליכא כאן קרן ודאי ופטור מחומש ואשם, דכל היכא דליכא קרן ליכא חומש ואשם, וכמו שכתבו התוס' בפסחים ד' כ"ט ע"א ד"ה ר"ח דכיון דפטור מקרן וחומש מדין קלב"מ פטור גם מאשם, ואיך מביא מעילתו וחומשה עם אשם ומתנה אם אשם ומתנה אם מעלתי זו מעילתי וזו אשמי, הלא אף שקמי שמיא גליא דמעל אבל כיון דלדידי' ספק הוא פטור מדינא, ומה שמביא הוא נדבה ולא קרן וחומש המחויב ואין כאן אשם והוי חולין בעזרה ואינו יוצא בזה אח"כ כשנודע, לו, והיא קושיא גדולה בעיני ולא מצאתי מי שיתעורר בזה, והנה לענין האשם מסיק בש"ס שם דאשם לא בעי ידיעה בתחילה ומשו"ה אם נודע אח"כ מיפטר במה שהביא תחילה, אבל לענין הקרן מה שנתן בשעת פטור אינו מובן ודוחק לומר שיהי' נחשב כאילו כבר נתחיב וביותר קשה במשנה שני' בשתי חתיכות א' של חולין וא' של הקדש ואכל אחד חתיכה אחת והשני השני' שניהם מביאים אשם אחד, וקשה הלא כ"א פטור מן הקרן כנ"ל, ועי' בשטמ"ק שכתב דלר"ש בעי ידיעה בתחילה אלא דסובר דכיון דלשניהם ידוע דא' מהם אכל הוי ידיעה, אבל כ"ז הוא לענין קרבן אבל מקרן שניהם פטורים ודאי מחמת דין המע"ה וכאן ודאי קשה כיון דאי"צ עוד ידיעה כלל ונראה לענ"ד בביאור ענין זה דדין המע"ה אינו משום חזקה קמייתא כמו שבארנו ענין זה לעיל בפי"ד ודין זה של המע"ה הוא משפט דיינים עפ"י כללי המשפט כששני בע"ד דנים זע"ז שאז זוכה המוחזק מחמת חזקתו, אבל אם הבע"ד אינם רוצים להעמיד בדין עפ"י כח חזקתם ואינם רוצים להחזיק הדבר ברשותם ורוצים להתנהג עפ"י האמת כפי שגלוי קמי שמיא, אז אין מועיל חזקתם כלום וחזר הדין על האמת כמו שהוא, דבלא"ה נמי אף דנשאר החפץ אצל המוחזק לא נפקע באמת הקנין מהבעלים האמתיים, דמשו"ה לענין קדושה הבאה מאלי' תלוי באמיתת הדבר כמו שהוא, ורק לענין ההשתמשות וההנהגה בפועל בגוף החפץ הוא נכנס בשליטת המוחזק, משו"ה י"ל דאם המוחזק מותר על חזקתו אין בזה דין מוחזק, דעיקר דין מוחזק הוא מה שבעל הרשות מחזיק הדבר לעצמו, ועפי"ז בספק מעילה שפטור מתשלומים מחמת דין ספק ממון אם רוצה בכך שלא להחזיק התשלומים מחמת חזקתו ורוצה לשלם אם הוא חייב באמת, אז חזר הדין לסיני שאם באמת מעל בהקדש חייב מדין תשלומים הקרן והחומש, והקרבן הוא קרבן אשם ודאי ואם לאו הממון נדבה והקרבן הוא אשם תלוי:

ולפי"ז נראה לי דבאינו יודע אם נתחייבתי והתובע טוען טענת ברי דקיי"ל דפטור משום דחזקת ממון עדיפא, הא בלא"ה לכו"ע ברי ושמא ברי עדיף, ומשו"ה אם רוצה לצאת ידי שמים היינו שלא עפ"י משפט הדיינים, דלדין שמים חזקת ממון אינה מועלת, כיון דאינה מכרעת כלום, ומשו"ה בנוגע לענין לצאת ידי שמים דלא מהני חזקת ממון לעולם ברי ושמא ברי עדיף, וכשרוצה לצאת ידי שמים ולשלם להתובע ולא להשתמש בכח חזקת ממון דידי', והרי אז מחויב גם בדיני אדם דחזקת ממון אלימא רק היכא שבעליו מתאמצים להחזיק החפץ ע"י חזקה זו, אבל אם מתרצים להוציא החפץ מרשותם ליכא חזקה כלל, ובלא חזקת ממון הרי ברי ושמא ברי עדיף גם בדיני אדם, ומדויק היטב הלשון שאמרו בגמ' דאם בא לצאת ידי שמים אז הוא חייב לשלם גם בדיני אדם, וכן הוא באינו יודע אם פרעתיך כששניהם טוענים שמא, דאם בא לצאת ידי שמים אז חייב מדינא לשלם, דהיכא שהחוב ברור והפרעון ספק איכא חזקת חיוב, שחזקה זו היא חזקה קמייתא כעין חזקה דעלמא, אלא דאינה מועלת לחייב ע"י בבי"ד דחזקת ממון עדיפא, אבל בדיני שמים לא מהני חזקת ממון כלום, ומשו"ה אם רצה לצאת ידי שמים ולשלם אז חייב גם בדיני אדם, דהיכא דליכא חזקת ממון גם חזקה דעלמא מהני לענין ממון, וכמו שבארנו ענין זה לעיל בפ' י"ד, וכמו דמהני רוב היכא דליכא חזקת ממון כ"כ חזקה קמייתא משו"ה אם בא לצאת ידי שמים חייב בתשלומים וגם בדיני אדם, ונראה לפי"ז דליכא חיוב בדיני