שערי ישר חלק ב נז

אבל כיון דאמר שיחול בשעה שאינו ברשותו לא מהני ולפי"ז איך חייל הפקר לר' יוסי ולדידן בהפקר לזמן שמחול בשעה דאתי לרשות זוכה הלא אז הדבר אינו ברשותו, וכמו דלא חייל לאחר שלקטו עניים, כ"כ אין ראוי לחול לאחר דאתי לרשות זוכה, אבל באמת נלענ"ד ברור דהא דאמרינן אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה אין המובן בזה כמו כל הנלקט יהא הפקר, דהתם לא חייל השתא כלל ורק לאחר לקיטה הוא חייל, ובהפקר עד דאתי לרשות זוכה חייל השתא ההפקר אלא דלא נפיק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה וכמש"כ הר"ן שם בזה"ל, אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה שאינו יוצא מרשות בעלים עד שיזכה בו אחר ואי בעי למיהדר מצי הדר עד כאן לשונו, מלשון זה מוכח דחייל קצת השתא דאם לא חייל כלל עד לאחר שיבוא לרשות זוכה, לא שייך לומר שאינו יוצא מרשות בעלים אם לא הותחל כלל חלות ההפקר ועוד קשה באיזה כח יכול הזוכה ליטול החפץ קודם שהגיע זמן ההפקר, אלא ודאי מהשתא חייל, אלא דלא נגמר ענין ההפקר לענין זה דלא נפיק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, וכמו שנבאר:

דהנה ביסוד דין ההפקר מצאתי מבוכה גדולה בס' קצוה"ח סי' רע"ג שרצה לפרש עפ"י מש"כ בשו"ע חו"מ עפ"י שיטת הרמב"ם דהפקר מטעם נדר דבאמת הפקר הוא רק כנדר ולא נפיק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, יעו"ש, ודבריו תמוהים מאד דמסוגית הש"ס שהבאנו מוכח היפוך דבריו, דרק אליבא דר' יוסי אמר ר' יוחנן לפרש כן, ופריך הש"ס שם עליו, אבל לרבנן ודאי נפיק מרשות בעלים מיד, מלבד בהפקר לזמן כמו שהבאנו לעיל, וכמה סוגיות הש"ס נגד דברי הקצוה"ח, ואכמ"ל, וכאן נבוא בקצרה, דלענ"ד ענין ההפקר הוא כלול משני ענינים יחד, דיסודו הוא נדר וגמר ענינו הוא דנפיק מרשות בעלים לגמרי, וענין הנדר הוא ג"כ דלא כמו שרצה לפרש בקצוה"ח שהוא מצות גברא באופן שאם מת בטל נדרו, אלא הוא התפסת החפץ כמו צדקה שמתיחד לעניים והפקר בין לעניים ובין לעשירים, ובנדר של התפסת החפץ לא פקע נדרו אף אם מת, ועי"ז נעשה השתנות עפ"י רצון הבעלים להפקיע את קנינו לגמרי, ונעשה אינו שלו, וכמו שבהקדש איכא נדר התפסת החפץ ליחד כל תשמישיו לגבוה, וכן השתנות קנין שיוצא מרשות בעלים ונכנס לרשות גבוה, כ"כ הוא ענין הפקר לענין הוצאה מרשות בעלים, וזהו הדרך האמתי לענ"ד, ולקמן בפ' כ"ג יתבאר ענין זה בס"ד ולפי"ז נראה דהא דנקטינן בסוגית הש"ס ב"ק בפ' מרובה דעל דבר שאינו ברשות בעלים לא חייל ההפקר למ"ד אא"מ דבר שאינו ברשותו, הוא רק על התפסת הנדר, דאינו יכול להתפיס על חפץ שאינו ברשותו ענין זה ליחדו לעניים ולעשירים, אבל על ענין גמר של ההפקר להפקיע קנינו מן החפץ מהני גם על חפץ שאינו ברשותו, וכן מסתברים הדברים דלענין הפקעת קנין בעלים כל כמה שהוקלש קנין הבעלים נקל יותר להפקיע קנינו, ונאמר דמה דילפינן מאיש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו הוא רק לענין אם רוצים הבעלים לחדש דבר על החפץ, להתפיס עליו איזו קדושה או להקנותו לאיש אחר, אבל הפקעת קנין בעלים לחוד מהני גם בדבר שאינו ברשותו ומשו"ה ל"ק מה דאמרינן לר' יוסי דלא נפיק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, דנמצא דחייל גמר ההפקר בשעה דאינו ברשות בעלים, דלענין זה להפקיע קנין הבעלים מהני גם בדבר שאינו ברשתו:

והא דאמרינן בסוגיא דצנועים דלמ"ד אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו כ"כ אינו יכול לחלל מע"ש וכרם רבעי שאינו ברשותו, וחילול הוא ענין הפקעת קדושה, אינו סותר למש"כ, דהנה בתוס' ב"ק שם ד' ס"ח ע"ב ד"ה הוא דאמר כצנועים, הקשו היכי מדמה הקדש לחלול, הלא מצינו דיכול אדם לחלל הקדש של חבירו, ותרצו דשאני קדושת דמים ממע"ש וכרם רבעי דבהקדש יצא מרשות בעלים, וכמו דבעלים יכולים לפדותו כ"כ אחר אבל כרם רבעי הבעלים זכאים לאוכלו בירושלים, עיי"ש, וכיון דכח זה לחלל מע"ש וכרם רבעי ניתן רק לבעלים היינו הבעלים שזכאים לאוכלם בירושלים, ומשו"ה היכא שהוא ביד אחר, שמשורת הדין לא נפקע זכות זה מן הבעלים רק שהדבר אינו ברשותו, הוא תלוי בפלוגתא דר"י ור"ל אם מה שאינו ברשותו מקליש כח הבעלים לענין הקדש והפקר וכיוצא בזה, היינו אם בעינן שיהי' כח זה ביד הבעלים בפועל או סגי מה שיש להם כח עפ"י דין שמים, ולהלכה מביא בשטמ"ק ב"ק שם שיטת הרבה ראשונים דסברי דלענין חלול מע"ש וכרם רבעי לא בעינן בעלים ומדמים חלול לפדיון הקדש דלא בעינן בעלים וכל אדם יכול לפדות מן ההקדש, אבל שיטת הש"ס בסוגיא זו הוא כמש"כ התוס' ובס' עונג יו"ט סי' צ"ג הוכיח שם נגד דברי תוס' הנ"ל וכל דבריו תמוהים שם ומהא דאומר אדם לבנו ובתו הקטנים הא לכם מעות ופדו בהם מע"ש שהביא להוכיח דאי"צ בעלים דאל"ה איך קטן נעשה שליח, אדרבה משם ראי' להיפוך, דהלא מזה הוכיח הש"ס בגיטין ד' ס"ה דקטן זוכה לאחרים, יעו"ש בתוס' ומה שהוכיח דאם משום שליחות הוא הלא צריך חומש לק"מ דכיון דהמעות שלהם אי"צ חומש, דרק אם המעשר וכסף שניהם של בעלים צריך חומש, ואכמ"ל ועכ"פ ל"ד חילול להפקעת קנין בעלים דהתם מסתברים הדברים דלא איכפת לן אם הוקלש כח בעלים לענין שליטה דאדרבה אם הוקלש כחו יותר נקל להפקיעו, אבל לענין חלול שהוא ענין העתקת קדושת חפץ זה ולהתפיסו בחפץ אחר, וכח זה תלוי בבעלים שהוא מי שהדין נותן לו להשתמש בכח קדושת מעשר לאכלו בירושלים, ובכה"ג מסתבר לומר דרק הבעלים שיש להם יכולת לשלוט בכח זה בפועל לאכלו בירושלים הם נקראים בעלים לענין זה, אבל בדבר שנקלש כחם שאין בידם בפועל