שערי ישר חלק ב נג

ותועלת כדרך שאדם משתמש בכספו, בנכסיו וקניני' ואף דלפי"ז גם השקלא וטריא בעובדא של ר' אפרים קשה קצת, אמנם שם יש מקום לדון מדין יאוש, דשם מיירי ודאי דהמשלח לא רצה לשלם להנכרי מחמת איזה ענין של מצוה או חובת אנושי, דאל"כ הי' ראוי שיטעון המשלח אני רוצה לשלם לנכרי גם עתה, אלא ודאי דמה שנתן הכסף ליד השליח לשלם להנכרי, הוא רק מחמת פחד שמפחד מן הנכרי ואם הי' מוצא תחבולה להפטר ממנו לא הי' רוצה לשלם, והרי זה דומה לעובדא דרב ספרא שנתן חמורו לפני הארי מחמת פחד הארי, וענין זה הוא אצלו כשאר אבידה וחסרון כיס, ושייך בזה ענין יאוש דאבידה, וכן כתבנו בזה במקום אחר לחלק בין הא דאנסו בית המלך גורנו בחובו חייב לעשר משום דמשתרשי לי' ובפורע חוב של חבירו לא חשיב משתרש כמש"כ התוס', משום דמה שמשלם חוב אין זה הפסד, וכתבנו בזה דשאני חוב לנכרי מחוב דחייב לישראל משום דהפקעת הלואתו מותר:

ובזה נראה לי לפרש מש"כ התוס' ב"ק ד' ס"ט ע"א בד"ה כל שלקטו בסה"ד וז"ל, ועוד דבסתמא אין מתיאש אלא לגבי עניים ואין מועיל לפטור מן המעשר עד שיהי' הפקר לעניים ולעשירים כשמיטה עכ"ל. ודבריהם צריכים ביאור דהלא ביאוש דגזילה אינו מתיאש רק לגבי הגזלן ובכ"ז הוא מועיל לגבי עלמא, דעיקר יסוד יאוש הוא דאינו מקפיד על החפץ והגזלן הוא רק הסבה שמחמתו הוא מתיאש, ואיך שייך לחלק ולומר דמתיאש רק לגבי עניים, ועפימש"כ י"ל בכונתם דכיון דכל אדם רוצה להנות מנכסיו לעניי ישראל, וכשהעניים נהנים מנכסיו אפי' שלא מדעתו, זכות ומצוה הוא לו, כמו שאמרו חז"ל בנפל סלע ומצאו עני, ומשו"ה בלקט שלקטו עניים יותר על דינם מחמת שאינם בקיאים בדין זה דשני שבלים לקט ושלשה לבעה"ב, אף שהבעה"ב אינו מתרצה בזה, ורוצה שלא יקחו יותר על דינם, מ"מ מוצא בזה איזו הנאה ותועלת ואינו חשוב בעיניו כאבוד לגמרי, והוא רוצה לכה"פ שיהנו מזה עניים ולא עשירים, ולכן הוי יאוש רק לגבי עניים ולא לעשירים, אבל ביאוש של גזילה דיותר ניחא לי' שיהני אחרים או שילך לאיבוד לגמרי, ולא יהנה הגזלן מזה, ומשו"ה לא שייך שיהי' יאוש רק לגבי הגזלן ולא לגבי עלמא, דבאמת יש מקום לומר דלמ"ד יאוש כדי לא קני הוא מה"ט דמקפיד לגבי הגזלן יותר מלכל העולם, למאן דפליג סובר דכיון דהותר לכל העולם הותר גם לדידי', ועכ"פ בנידון שכ' בס' שעה"מ באם נתן כסף לפרעון חוב ואח"כ נתברר שטעות הי' שלא הי' חייב לו, הוא דבר רחוק מן הדעת לומר שכבר זכה בו המקבל מדין יאוש ולא יחזיר הטעות, כיון שבפרעון חוב הוא מקבל תועלת בכל הממון, אין כאן איבוד כלום, והבעלים מקפידים שלא ילך לאיבוד, ואם יזכה בלי פרעון חוב הוא גזל כשאר נהנה מממון חבירו כנלענ"ד ברור:

והנה בס' שעה"מ שם בסי' כ' הביא דברי הגהת אשר"י בפ' איזהו נשך שכתב כענין זה דחשיב יאוש, דהנה בגמ' שם בהא דאמר ר"נ דכיון דאסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרי פירי, ופריך הש"ס מהא דאמר ר"נ במוכר פירות דקל לחבירו דאף משבאו לעולם לא קנה, ומודה דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני', דמחילה בטעות הוי מחילה, ומשני הש"ס התם זבינא הכא הלואה, ופירש"י דמחילה בטעות הוי מחילה, ובהלואה הדרי פירי משום דמיחזי כרבית, והתוס' הקשו על פירש"י דהרי קיי"ל קנין בטעות חוזר והקדש טעות אינו הקדש, והביא שם בהג"א דברי רש"י ור"ת והקשה על דברי ר"ת ומסיק בזה"ל, לכך נראה לי דודאי גם ר"נ סבר דמחילה בטעות הוי מחילה אע"ג דקנין טעות חוזר, בדין שיכול לחזור בו, כיון שהממון עדיין בידו הוא, יש כח בידו לחזור כיון דבטעות הקנהו והקדש נמי לא חייל בטעות כיון דבעינן שיגמור בלבו, ואין זה גמר כיון שטעה, וכן ההיא דחזקת הבתים דהדר גודא בארעא דלאו דילי' דלא הוי מחילה, לא דמיין כלל, דהא לא מחיל ולא מידי ולא הפקיר מידו אלא דסבור שאינו שלו ונמצא שלו, אבל אדם שיש לו ממון ומוכר אותו לחבירו ומוחל לו אעפ"י שהוא בטעות זכה חבירו, מידי דהוי אהפקירא בעלמא דחשיב הפקר, א"כ שכנגדו קנה ביאוש בעלים וכו', והכא הכי פירושו הכא הלואה ואיכא איסור רבית הילכך מחילה דידי' לא הוי מחילה דפשיטא הוא דאילו הוי ידע דאית בי' שום נדנוד עבירה לא הי' מוחל כלל וכו' התם זביני וליכא שום איסור הילכך הוי מחילה עכ"ל. והביא השעה"מ דברי' להוכיח כשיטתו דסובר בכה"ג דהוי יאוש, וסובר דלשיטתו אם פרע עפ"י בי"ד בדין טענת דזוכה מטעם יאוש ואי"צ להחזיר הדמים שקבל, יעו"ש שהאריך הרבה בזה עפ"י השיטות בפירוש סוגיא זו, ורצה לומר דלשיטת התוס' ר"נ ורבינא פליגי על ר"י דאמר בכריתות בשור הנסקל שהוזמו עדיו דכל המחזיק בו זכה בו, יעו"ש, ולענ"ד נראה דאין כונת הגה"א בזה כעין יאוש דעלמא בשור הנסקל או כעין יאוש דאבידה וגזילה, דאל"כ מה שכתב לפרש מה דאמרו בגמ' התם זביני הכא הלואה, דבזביני זוכה מטעם יאוש ובהלואה דאיכא איסור רבית אמרינן אילו הוי ידע דאיכא איסור לא הוי מחיל, אינו מובן כלל, דאי יכול לזכות מחמת יאוש והפקר איזה איסור רבית איכא בזה, דהרי מהפקירא קא זכה, ועוד אינו מובן דכמו שטעות של איסור רבית מבטל המחילה כ"כ טעות אחר מבטל, דעכ"פ הוא בטעות:

ולכן נראה לי בביאור דברי הגה"א הוא באופן אחר לגמרי, והוא דהנה במוכר פירות דקל לחבירו דמכון להקנות ורוצה בכך ברצון גמור שיזכה חבירו, איכא בזה שני ענינים, הענין הא' הוא מעשה ההקנאה שע"י מעשה זו הקנה את החפץ ומכון שעי"ז יעשה החפץ קנוי לפלוני, והענין השני בזה שרצונו הי' בזה שחפץ שלו יצא מרשותו וישתמש בו פלוני, והנה אם המעשה שעשה לא הועיל עפ"י דין ונשאר החפץ שלו כמו שהי' ובטל הענין הא', מ"מ הענין השני לא בטל, היינו דעכ"פ כ"ז שלא