שערי ישר חלק ב מו

יודע בעצמו שמשקר אינו זוכה כלום באמת, רק בי"ד אינם יכולים להוציא מת"י, ולכן להיפוך אם אח"כ תפס השני וטוען ברי ג"כ אינם יכולים להוציא מת"י מספק כיון שהוא טוען ברי, אבל בדררא דממונא שהדין יחלוקו שהגזלן זוכה עפ"י דין שמים בחצי כדי שיטול השני חצי שלו, מה יועיל טענת ברי של התופס כיון שהשני כבר זכה, אכן גם בזה אינו זוכה עד שיבורר לפני בי"ד, דלשיטת התוס' אם שהו הרבה ברשותו ויהי' לו מיגו אז נאמן לומר דשלו הם מתחילה כמש"כ בד"ה הנ"ל, יעו"ש כנלענ"ד בזה:

פרק יא גרסינן במס' ב"ב ד' קל"ד זה אחי אינו נאמן ליטול עמו בחלקו, מת יחזרו נכסים למקומם, נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחי' עמו, ומוקי בגמ' דקאמרי אחים אין אנו יודעים, ופי' רשב"ם וז"ל למקומם כלומר למי שנתנם לו, אבל שאר אחים אין יורשים עמו דאמר להו הרי החזקתם בנחלה הראוי' לו לספק מאבינו, אותה טלו לכם שהרי לא מחל חלקו לכם, ואכתי עד השתא בתורת גזל ישנה בידכם ועתה תירשו אותו חלק מן הדין, וגם אני אירש חלקי שנתתי לו כמו כן דנמצינו כולנו שווים בנחלתו עכ"ל. ובשו"ע חו"מ סי' ר"פ שהביא שם דין זה דאם נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו, כתב הרמ"א בהג"ה וז"ל וכל זמן שהנכסים שלוי לקח מראובן הם בעין או שאר נכסים הבאים מחמתו נוטל ראובן בראש, אבל אם ליתנהו להנהו ניכסי ולא הבא מחמתם אין ראובן נוטל כלום בראש, אלא חולק עם שמעון בשוה (טור ס"ח בשם הרמ"ה) עכ"ל. וקשה טובא למה לא יבוא על שמעון בממ"נ אם אחיך הוא הלא נשאר אצלך חלקו וכנגד חלק זה אטול אני משאר נכסים שנשארו אחריו ולמה תירש אותו יותר ממני, וכמו שכתב הרשב"ם שהרי לא מחל לוי לשמעון חלק ירושתו ורק בתורת גזל נשאר אצלו ועכשיו יבואו לחשבון, ובביאורי הגר"א ז"ל כתב ע"ז בזה"ל וכ"ז וכו' דאמרינן קם דינא כמש"כ בפ' החולץ וא"כ גם שם צריך לחלק כן עכ"ל. ולא באר דבריו איך שייך התם חילוק זה, אבל דבריו סתומים וקצרים כדרכו בקודש, ובנתיבות המשפט סי' ר"פ סק"א כתב ע"ז וז"ל והא דאין ראובן יכול לומר ממ"נ אם הוא אחינו הרי יש בידך השתות שהוא ממון לוי, אחרי שהוא בגזל תחת ידך ומגיע לי חלק מזה, נראה דהוי מטעם דאמרינן קם דינא כמבואר ביבמות ד' ל"ז גבי ספק ובני יבם ע"ש, ולפי"ז מוכח דאפילו בחד גברא אמרינן קם דינא, דלא כמש"כ הש"ך בסוף ספרו תקפו כהן, והא דנוטל באם השתות בעין, נראה דלא קם דינא רק כשבא להוציא מתחת יד הזוכה אמרינן קם דינא, וזוכה בו מתורת הפקר בי"ד, משא"כ כשהשתות הוא בעין או דבר דאתי מחמתי' דהוי כאילו הדבר בעין, אז אמרינן ממ"נ הדבר הזה הנשאר הוא של ראובן כיון שחבירו נוטל כנגדו עכ"ל. ואין דבריו מובנים אם שמעון כבר זכה מה שהוא ת"י מדין הפקר בי"ד איך שייך שוב ענין ממ"נ דהרי מה שחבירו נוטל כנגדו, הוא מחמת שכבר זכה ע"י הפקר בי"ד ולא מטעם ירושה, וענין זה צריך ביאור, אבל כ"ז הוא רק לענין מה שנוטל כשהדבר בעין או דבר דאתי מחמתי', דאינו מתבאר היטב בדבריהם, אבל עכ"פ בעיקר הדין היכא דליתנהו להנהו נכסי מפורש ברמ"א בשם הרמ"ה דאינו נוטל חלק בראש ולא יכול ראובן לטעון ממ"נ הרי יש בידך ממון לוי, משמע בפשטות כהגר"א וכהנתיבות דאמרינן קם דינא אפילו בחד גברא, שלא כשיטת הש"ך:

אמנם מצאתי בזה בס"ד ענין נפלא, דהנה ביסוד דברי הרמ"א שהוא מהטור בשם הרמ"ה תמה הב"י על דברי', דז"ל הטור כתב הרמ"ה היכא שנטל הספק עם אחיו שהודה לו בחלקו וקנה נכסים ממקום אחר ומת ולא הניח אלא הנכסים שקנה ממקום אחר דינא הוא דשקיל האי אחא דאודי לי' מהנהו נכסים כשיעור מאי דשקיל מרי' דנכסים מחלקו ושארי פליג לי בהדי שאר אחים וכו' ואי ליתא לממונא דהאי אחא דאובדי בעינא גבי דהאי ספק, ולא ממונא דידי' דאתא מחמתי' פליג להו כולהו אחי לממונא בשוה עכ"ל, וכתב הב"י ע"ז וז"ל דברים תמוהים הם, שהרי מה שכתב בסוף ואי ליתא לממונא דהאי אחא דאודי בעינא וכו' סותר למה שכתב בתחילה, וצ"ע. עכ"ל ומחמת התמי' הזאת לא הביא המחבר דין זה של הרמ"ה והרמ"א, בספר דרכי משה כתב לתרץ תמיהת הב"י וז"ל ול"נ דראש דבריו אמת ומיירי שהי' לו נכסים דאתי מחמת נכסים שלקח מאביו ולכן כתב בסוף דבריו ולא ממונא דידוע דאתי מחמתי' וכו' דמשמע דכה"ג מיירי ברישא כנ"ל עכ"ל, ולכן הביא להלכה בשו"ע דברי הרמ"ה כמו שהם, והנה כאשר זכינו שיצא בזמננו לאור ספרו של הרמ"ה על מס' ב"ב הוא יד רמ"ה, כל רואה יראה שדברי הטור בשמו מתפרשים באופן אחר לגמרי להיפוך מדברי הרמ"א, רק שנחסר בדברי הטור בבא אחת מדברי הרמ"ה, ועי"ז נדחקו לפרש דבריו ועלינו להעתיק דבריו בקצרה כמו שהם בספרו שם, בפ' יש נוחלין אות ט' וז"ל מיהו ודאי היכא דנטל הספק עם האח שהודה לו בחלקו וקנה נכסים ממקום אחר ומת ולא הניח אלא הנכסים שקנה ממקום אחר דינא הוא דשקיל האי אחא דאודי לי' מהני נכסי כשיעור מאי דשקל מרי נכסי מיני' בחולקי' ושארי פליג לי' בהדי שאר אחים בשוה, מ"ט משום דאתי עליהו ממ"נ, אם אחוכון הוא הוי לי' למישקל בהדייכו, וההוא חולקא דהוי לי' למישקל בהדייכו, גבייכו הוא, ודינא הוא דיריתנא לי' לחולקא דפש לי' גבייכו בהדייכו כי היכי דירתיתו בהדאי הני נכסי דנפלו לו ממקום אחר, אהדרוה לחולקי' ונפלגונהו לכולהו נכסי בשוה ואי לאו אחוכון הוא לית לכו חולקא בהנהו נכסי דנפלו לו ממקום אחר, הילכך דינא הוא דשקיל בהדי' האי אחא דאודי לי' לספק מכלל נכסי ברישא כשיעור מאי, דשקל הספק מיני' בחולקי', ושאר אחים לית להו זכותא בהאי שיעורא דהא כל אחד