שערי ישר חלק ב לז

משום דאפקעינהו לקדושין מיני' דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ולענין קדושין כתב הא"מ לפרש שהוא דוקא בקדושי כסף ולא בשטר יעו"ש ומש"כ לפרש לשיטת הרמב"ם דסגיא שיהי' לו רשות להשתמש ברה"ר, דברי' תמוהים דלענין חצר בעינן שיהי' לקונה זכות ושיעבוד לכה"פ כשכירות ושאלה, אבל רשות השתמשות לא מהני כלום, ובפרט ברה"ר דבלא"ה כל אדם יש לו רשות להשתמש, אבל באמת כבר כתבנו דגם להרמב"ם היכא שהוצרכו חכמים לעשות קנין גמור מה"ת, גם הוא מודה דמהני לכל דבר תורה, אלא דסובר דבדבר שהוא ת"י, לא הוצרכו להפקיע לגמרי קנין הבעלים, ולפי"ז י"ל דהרמב"ם מפרש כהר"ן דחכמים הקנו להעומד את מקום, ד' אמות שיהי' חצירו מה"ת, ובדין מכירה בכסף שתקנו חכמים לעקרו, ונשאר הדבר אצל המוכר עפ"י תקנת חכמים, דסובר הרמב"ם דאם היתה פרתו של כהן אינו מאכילה תרומה, וכן בקנין של פעוטות דסובר הרמב"ם דאם החזיר הקטן את האתרוג שאינו יוצא בו ידי מצות אתרוג, הוא דסובר דבתקנות אלו די הי' להם לחכמים להקנות להזוכה זכות השתמשות כדי שלא יהי' גזל מה"ת, ולענין אכילת תרומה בעינן קנין כספו, וזכות של השתמשות לא משוה לי' לקנין כספו ומכש"כ דלא מהני לענין אתרוג:

והנה בדין זכין לקטן אם נאמר דגם בדעת אחרת מקנה הוא מדרבנן, בע"כ שהקטן זוכה איזו זכי' מה"ת, דאל"ה הוי גזל אצל הקטן, וגם איך יכופו להבעלים אם ירצו לתפוס מן הקטן שיחזיר להקטן, וכבר כתבנו דבכה"ג לא יועיל אם יפקירו, דע"י הפקר ודאי אין הקטן זוכה מה"ת ולכן הדבר ברור דבכה"ג ודאי עשו חכמים הקנאה לקטן, והנה אף שיש לדון דלפי"מ שכתבנו לעיל דבדבר דלא מהני הקנאה כגון בחוב של מלוה ע"פ גם בי"ד אין יכולים להקנות. מה"ת, דלכאורה לפי"ז יש לדון כיון דאין הקטן קונה מה"ת אף ע"י דעת אחרת מקנה, כ"כ לא יקנה מה"ת אם בי"ד מקנים לו, אבל הדברים מסתברים לומר דשאני הקנאת בי"ד מהקנאת בעלים, דהבעלים מקנים ע"י מעשה קנין וכל מעשה קנין הוא ענין הוצאה מרשות לרשות, בזה גרע כח הקטן דאין לו רשות, וגם יש מקום לומר דגם הנך דסברי דקטן אינו קונה מה"ת היכא שד"א מקנה לו הוא רק בקנין הנעשה ע"י הקטן, כמו משיכה, הגבהה, חצר, וחזקה וכל כה"ג, אבל היכא שאי"צ מעשה מצד הקונה כגון בכסף ע"י אחרים, י"ל דלכו"ע קטן קונה מה"ת, וכמו דמהני לריב"ב אם מנחיל לקטן, אבל עכ"פ נראה לענ"ד דקטן קונה מה"ת ע"י הקנאת בי"ד, אבל אופן ההקנאה שהקנו חכמים י"ל דסגי בזכות גרידא שיקנה הקטן זכות השתמשות לאכול ולכלות את הגוף כפי כח השתמשות שיש לאדם לעשות בשלו, ובזה יתקים שפיר תקנתם שתקנו זכי' לקטן, אבל אי"צ לזה שיקנו לקטן קנין גמור, ובזה יתישבו דברי הרשב"א בחי' לגיטין שהבאנו לעיל שכ' להוכיח בפ' התקבל מהא דאומר לבני' הקטנים הא לכם כסף ופדו בהם מע"ש שלי בלי חומש, דקטן יש לו זכי' מה"ת, דאל"כ אין פודים אלא משל אב והי' להם להוסיף חומש, שכבר הבאנו מה שתמה על דבריו בס' שעה"מ דהלא בדיבור זה כתב הרשב"א דהא דאמרינן בסוכה דלא לקני איניש לולבא לינוקא מיירי בשלא הגיע לפעוטות, דבהגיע לפעוטות מתנתו מתנה, דמוכח דקנין דרבנן מועיל לשל תורה, ועפימש"כ ניחא דסובר הרשב"א דעכ"פ איכא הפקר בי"ד שיוכל הזוכה לעשות כל חפצו, וממילא בשהגיע לפעוטות ואיכא הפקר בי"ד וממילא יכול הזוכה שהוא גדול ובר קנין לזכות ולקנות קנין גמור מה"ת, אבל התם לענין פדיון מעשר שהזוכה הוא קטן, והפקר בי"ד לא יועיל בזה, אם לא שנאמר דעשו הקנאה לקטן, וענין ההקנאה סגיא שיזכה הקטן זכות השתמשות לבד, ובכה"ג ישאר הכסף של האב, רק שיש כח להקטן להקדיש כסף של אב למע"ש, וי"ל דעדיין יש בזה חיוב מע"ש כיון דהפירות של האב וגם הכסף הוא של האב, אף שהקטן מקדישם לא נפקע מזה דין חיוב חומש. כנלענ"ד לישב דברי הרשב"א:

עוד נ"ל דיש מקום לומר דכונת הרשב"א עפ"י מה שכתבנו לדון דכמו שאין ביד בי"ד להקנות דבר שאינו בר קנין, כ"כ יש מקום לומר דאם קטן אינו בר זכי' מה"ת ע"י ד"א מקנה, כ"כ לא יקנה מה"ת ע"י הקנאת בי"ד כיון שאינו בר זכי' בממון ע"י קניות והקנאות, ומשו"ה הוכיח הרשב"א מהא דמהני לפדיון מע"ש, דזכית קטן בממון הוא מה"ת היינו דאם גדול מקנה לקטן הוא מה"ת ושוב אין נפ"מ באיזה אופן הוא קונה מה"ת אם הקנאת הבעלים מועילים בזה או הקנאת בי"ד, אבל עכ"פ מוכח דנעשה של קטן מה"ת דאל"כ איך מהני לפדיון מע"ש ולהפטר בלי חומש, ובקטן שהגיע לפעוטות שמקנה לגדול הוא דבר פשוט להרשב"א דעכ"פ הוי הפקר מה"ת והגדול ממילא זוכה מה"ת אבל בגדול שמקנה לקטן יש מקום לדון דאינו קונה מה"ת בשום אופן, לזה הוכיח דעכ"פ קונה מה"ת, וממילא כ"כ בכל דוכתא כה"ג יהני גם לשל תורה וגם זה נכון הוא:

ומה שהקשה בס' אבני מלואים מהא דרצה הש"ס ביבמות פ' אלמנה ד' ס"ז ע"ב לאוקמי דבת מאכלת את העבדים בנכסים מועטים ולא חיישינן לעובר משום דתקנו חכמים לאפוקי הנכסים מן הבנים, דמוכח מזה דקנין דרבנן מהני לדאורייתא, וזה ודאי נגד שיטת הרמב"ם דלענין אכילת תרומה בעבדים בעינן קנין כספו ממש, וכמש"כ התוס' ריש אלמנה דגם למ"ד ק"פ כקהג"ד ג"כ לא מהני הבאנו דבריהם לעיל בפ"ו אבל נלענ"ד כיון דבלא"ה דחה הש"ס אוקימתא זו דפריך התם מהא דאר"י יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו, היינו דנכסים מועטים לאו דבנות נינהו דגם מדרבנן לא עשו שלהם, רק זכות לזון מהנכסים, ולולא זאת הי' אפשר לאוקמי מה דבת מאכלת בנכסים מועטים, הוא בתרומה דרבנן, וכמו דמפרשינן מה דהעיד ר"י ב"ג על הקטנה שנשאת שאוכלת