שערי ישר חלק ב לא

בזה לדון לבעלים למוחזקים על הספק שנופל בזה, אבל אם יקנה הפירות מן המוכר לאחר שימות האילן אפשר דאינו מביא, כיון דאז כבר נפסק הדין שאין לו קרקע בפועל, שוב ליכא דין ספק גם לענין בכורים, אבל פשטות הדברים הוא כמש"כ, דהרי תירץ לאחר קנין האילנות, נפסק הדין שאין לו כח ושליטה לעקור את האילן וליטע אחר במקומו, ומכש"כ מכל מה שהבאנו ראיות מוצקות הנה דלא אמרינן איסורא בתר ממונא גריר, ורק היכא דבעינן דין ממון לענין שליקה אז ודאי הדין דאם תקפה מוציאים חשוב כודאי של המוחזק הא' כסוגית הש"ס דב"מ דמוכיח מהא דנכנסים לדיר להתעשר דהוי מעשר ודאי מטעם דלא מהני תפיסת הכהן:

פרק ט ובס' ת"ש הובא בס' משנה ברורה או"ח סי' רמ"ו סקי"ב דאם קנה ישראל בהמה מנכרי או מכר לנכרי במשיכה לחוד או בכסף לחוד הוי ספיקא דדינא ואזלינן לחומרא לענין שביתת בהמה יעו"ש. והנה לרוב הפוסקים בפלוגתא דרבוותא מהני תפיסה כמו דמסיק הש"ך בס' תקפו כהן סי' ק"ז, ובנידן זה הוא פלוגתא דרש"י ור"ת אם כסף קונה או משיכה, וע"כ מאן דתפיס תפיס, וגם אח"כ יכולים אח"כ לתפוס זמ"ז, אבל עכ"פ כ"ז שהדבר ברשות אחד הוא יכול להשתמש בו בכל אופני ההשתמשות, וע"כ יש לי עיונא רבא בענין זה, דהנה בגמ' ע"ז ד' ט"ו שקיל וטרי הש"ס שם לענין שביתת בהמה אם שאלה ושכירות קניא או לא, וכן לענין אכילת תרומה של בהמת כהן אם השכירה לישראל או להיפוך, וכן לענין איסור הכנסת ע"ז לבית ישראל שקיל וטרי שם בשאלה ושכירות, והנה אף אם שכירות קני' אין זה רק קנין פירות ועוד גרע מקנין פירות דאיפליגו בגמ' תנאי ואמוראי אם ק"פ כקהג"ד או לא, וכמש"כ התוס' בב"ב ד' כ"ז ע"א ד"ה לא שש עשרה וכו' יעו"ש, וכבר עמדתי ע"ז כמשתומם למה בג' דברים אלה נקט הש"ס דלא בעינן קנין הגוף, וחשוב קנין שכירות, מה שקנוי' למלאכה לאיזה זמן, קנין כספו לענין אכילת תרומה וכן קרינן בזה בהמתך וביתך, ולא מצאתי מי שיתעורר בזה, וביארתי ענין זה במק"א הנראה לענ"ד בטעמא דמילתא דנקט הש"ס לענין הני ג' דברים דסגי בקנין שכירות, דבכל דוכתי דמצינו בש"ס דבעינן קנין הגוף הוא בענינים שהקנין מחדש דין על הבעלים, ובהני ג' דברים הוא שהקנין מחדש על החפץ, דבכל דינים דעלמא עיקר חלות הדין הוא על הגברא שהוא בעל הקנין, כגון לענין דין יום או יומים אם חייב על הריגתו, וכן אם חייב להביא בכורים, וכן לענין מכירה מן הוא הבעלים למכור את הגוף עכשיו וכיו"ב ובהני ג' דברים הוא דין חפצא שבהמת ישראל צריכי לשבות ממלאכה, ואף אם הבעלים אינם יודעים כלום אם הבהמה עושה מלאכה או לא, וכן אם בהמת ישראל אוכלת בתרומה נעשה איסור גם שלא בידיעת הבעלים, וכן הוא אם הובא ע"ז בבית ישראל, ובארתי שם דלענין דין הבעלים עצמם, נקטו חז"ל דעיקר הבעלים נחשבים מי שיש לו בחפץ קנין עולמי, דגם קנין של אח"ז הוא נחשב כאילו יש לו עכשיו, וכמו דמשמע ענין זה במס' ב"ק ד' ז' דמי שיש לו שדות וכרמים ששוים מאתים זוז לאחר זמן חשיב כעשיר דאינו רשאי ליקח מעשר עני, ונחשב כעשיר שהוא בדרך דאינו יכול להשיג עכשיו להוציא נכסיו על מחסוריו יע"ש. ולענין הדין שמתחדש על החפץ מחמת קנין הבעלים אין קנינם בעתיד גורם על החפץ לשנות דינו עכשיו, ותלוי רק למי קנוים הכוחות והפירות של זמן ההוה, ואין כאן מקום לבאר ענין זה בפרטות, אבל עכ"פ מפורש בגמ' דלענין הנך ג' דברים סגיא בקנין פירות לחוד, ורק אם שכירות לא קניא הוא בגדר זכות ושיעבוד בעלמא, ולפי"ז הי' ראוי לומר דלענין שביתת בהמתו בספק קנין מי שהבהמה ברשותו שעפ"י שורת הדין של משפט ממון הוא כבעלים לכל דבר השתמשות הוא הבעלים ומיקרי בהמתו, וכמש"כ לעיל לענין כסף קדושין דחלין הקדושין אם קדש אשה בשעה שהחפץ ת"י, עי' לעיל בפ' הקודם, דאף היכא שהדין שיכולים לתפוס זמ"ז, מ"מ כ"ז שהוא ת"י הוא ממונו להשתמש בו:

אמנם נלענ"ד דיש לבאר ענין זה עפ"י מה דנראה לי לפרש שיטת הרמב"ם ז"ל מה דקשה בדבריו, דבה' תרומות פ"ט ה"י כתב וז"ל יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים, אעפ"י שעדיין לא משך הלוקח, ה"ז אסור להאכילה תרומה, שדין תורה מעות קונות כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר, ואם מכר ישראל לכהן אעפ"י שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך, עכ"ל, דמוכח דסובר דאף שהפקיעו חז"ל קנין כסף מ"מ לא מהני לענין איסור תורה, ובפ"ו מה' מעילה ה"י פסק בנטל פרוטה של הקדש וקנה בה חפץ ולא משך אם מן העכו"ם מעל ואם מן ישראל לא מעל, הרי כיון שעקרו חז"ל קנין מעות הוי כמו שלא הוציא המעות כלל, ודבריו סותרים למה שפסק בה' תרומות הנ"ל, וכבר עמד ע"ז בס' מחנה אפרים ה' מכירה קנין מעות סי' י"א. יעו"ש, ובה' לולב פ"ח ה"י כתב ואין נותנים אותו לקטן, שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה ונמצא שאם החזירו לו אינו חוזר עכ"ל, דכונתו שקונה מן התורה משום שדעת אחרת מקנה לו, ואינו מקנה מן התורה רק מדרבנן כדין פעוטות, מוכח דסובר דלא מהני קנין דרבנן לדאורייתא, עוד הקשה בס' מח"א בה' משיכה סי' ב' מהא דפסק הרמב"ם בה' מעילה במשאיל קרדום של הקדש דמעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה, ובה' שכירות כתב דתקנו משיכה בשומרים, דקנין משיכה בשואל הוא משום תקנת חכמים ואיך מהני לדאורייתא שמותר לבקע בו לכתחילה, ובס' שער המלך בה' לולב אחר שהביא כל הסתירות בזה הקשה מסוגית הש"ס דסוכה בפ' לולב הגזול בההיא סבתא דצוחה קמי' דר"נ דריש