שערי ישר חלק ב רצג

ודמי חבית שמן, שלפי טענתו היו שני המעשים בזמן אחד, וע"א מעיד על דמי יין וע"א מעיד על דמי שמן, דקיי"ל שגובה הפחות, משום דאמרינן דשני העדים אינם משקרים רק טעו בדמיונם, וכן במנה ומאתים, כמו שמבואר בגמ' וטוש"ע סי' ל', ודין זה לכאורה תמוה מאד, דאם אנחנו מחליטים שע"א טועה הוא איך מחיבים ממון על פיו, ומאי נפ"מ אם אחד משקר או אחד טועה, הרי עכ"פ ליכא כאן רק ע"א שראוי לחיב ממון על פיו, והנה בנה"מ שם ס"ק ג' האריך בענין זה, והעלה בזה שתלינן הטעות בעד האומר סך הפחות כגון במנה ומאתים תלינן העד האומר מנה טעה במה שאומר שלא הי' אלא מנה, יעו"ש, ולדעתי אינו מובן דבריו כלל, דלדבריו אם היו שתי כתי עדים מכחישים זא"ז בכה"ג הי' ראוי לגבות מאתים וזה אינו אמת, דאין גובים רק הסך הפחות, ועוד בא' אומר דמי יין וא' אומר דמי שמן, אין מועיל כלום אם נתלה הטעות בהעד שאומר בסך הפחות

ונראה לענ"ד לחומר הענין שיש לומר דשאני טועה ממשקר, דבמשקר איכא חסרון מלבד חסרון בירור האמת גם חסרון פסול עדות, ודין פסול עדות הוא שאף אם אומר אמת אמרה תורה שלא יתקים דין על פיו, כמו שפסלה תורה פסול קרובים אפי' משה ואהרן, ובטועה אינו כן דעד שטועה בדמיונו הוא עד כשר ומצווה עפ"י דין תורה להעיד לפי מה שראה או שמע לפי דמיונו אלא אם מתברר לבי"ד שהעד טועה, אין לבי"ד לקבלו לעד, ולפי שחסר מעדותו בירור האמת, ולפי"ז בעדים שמכחישים זא"ז, היכא שאי אפשר לתלות בטעות שמתברר לבי"ד שאחד משקר והוא עד פסול, בודאי אי אפשר לפסוק דין על פיו, אפי' אם אחד מעיד האמת, אבל היכא דתלינן בטעות, שכ"א מעיד לפי דמיונו ושניהם עדים כשרים, ובירור הטעות הוא עפ"י מציאות האמת, שאם הי' המעשה שלוה מנה בע"כ העד שאומר מאתים טעה בדמיונו, בכה"ג ליכא חסרון עדות בזה, שכיון שע"י מציאות האמת מתברר הטעות, יכול הדין להתקים גם ע"י הטועה לפי ערך המציאות, ונגמר דין אמת לפי הכרח המציאות, והכלל בזה שאם עד טועה בראיתו ושמיעתו אם לא יסובב ע"י טעותו מכשול לתוצאת הדין, ליכא בזה גרעון בדין עדות, ויכול הדין להתקים עפ"י העדים האלה, וכ"ז אם בע"ד תובע את שניהם כגון בדמי יין ודמי שמן כמש"כ הרמ"א דבעינן שיתבע את שניהם, אבל אם הבע"ד תובע רק תביעה אחת, שלפי"ד אין להגדת העד השני שום תורת הגדה, דאף אם נאמר שאין העד משקר אלא טעה בדמיונו, אין לעד כזה דין עד כלל, דאם ידעינן שעד זה טעה מהוכחת הודאת בע"ד, שלא מחמת מציאות האמת, דהודאת בע"ד מועלת לחצאים, דהרי באומר לא לויתי, מהימנינן לי' שלא פרע, אף שאינו נאמן במה שאומר לא לויתי, כ"כ הכא אם הבע"ד תובע מנה וע"א מעיד כדבריו, ועד שני מעיד מאתים, עדותו של עד שני בטלה לגמרי, דהודאת בע"ד מהני להחזיק את העד לטועה או למשקר, ובכה"ג אנחנו מחזיקים את העד לטועה שלא מחמת מציאות האמתית, אלא עפ"י הודאת בע"ד, ועד שמוחזק לנו לטועה, אין עדותו כלום, ובזה מיושב מה שתמהו רבים במה חלוק הכחשת בע"ד להכחשת העדים, עי' בנה"מ שם מה שהאריך בקושיא זו, ולדברינו הוא פשוט, ובשע"ו פ"ז בארנו שם דברי רש"י והנמ"י שתלו דין זה בפלוגתא דר' יהושע ורבנן. יעו"ש

ועוד נלענ"ד לומר בזה דהנה בעיקר הדין מה דתלינן בעדים המכחישים זא"ז בבדיקות, לומר ששניהם אינם משקרים רק טעו, הוא ודאי רק הלכה מחודשת להשוות הגדת העדות, משום שכח עדות חזק עפ"י דין התורה, ואם אפשר לתלות בטעות תלינן, אבל בלא"ה לא שמענו לחוש בעדים שמעידים על מאתים או מנה שמא טעו בשמיעתם או בראיתם, ולפי"ז נלענ"ד דאם ע"א מעיד על שעה ידועה שהי' מאתים ושני עדים מכחישים אותו ואומרים שהי' רק מנה, או גם להיפוך, אם הם מעידים על מאתים ע"א מעיד ואומר שהי' רק מנה, דאז נאמנים השנים בנאמנות גמורה, והע"א יהי' פסול כעד משקר, דרק היכא שהמכחישים זא"ז הם שווים בכח הנאמנות שלהם, והכחשתם גורמת לסתור את כח עדות של כ"א, אז תלינן בכל דהוא אם רק אפשר שיטעו בכה"ג, אבל אם צד אחד הוא עדות שלמה עכ"פ, כמו בשנים אצל אחד, אז עלינו לדון רק על עדותו של ע"א, בכה"ג אין תולים בטעות כלום, רק אם ענין הטעות מצוי הרבה, והנה לפי"ז אם הבע"ד תובע רק מנה דהודאת בע"ד עדיף מכל עדות ואינם שווים זה לזה, אין בזה שום דין לתלות בטעות, ובכה"ג העדים שאומרים מאתים הם פסולים לבע"ד זה אף לעדות אחרת, ובנה"מ שם כתב בנידון זה לחייב שבועת התורה את הנתבע, מדין העדאת עדים דר' חייא, ולפי מש"כ אין כאן עדות כלל דפסולים הם לגבי התובע, והמעין יבחר

וכן מוכח כדברינו מדברי התוס' ב"ב קכ"ח ד"ה נשבע וגובה מחצה, שאם הלוה טוען על שטר שפרע מחצה ועדים מעידים שפרע כולו, שהעדים הם פסולים לגבי דידי' יעו"ש

והנה יש לדון בעדי צירוף על דבר בעין, שהתובע תובע כור חטים וכור שעורים ומזמנים חלוקים, והביא על כל תביעה ע"א, איך יהי' הדין בזה, דעל כל תביעה ליכא שני עדים, אבל הדעת נוטה בזה דעכ"פ מהני צירוף לשלם כדמי הפחות משני התביעות, דהנה בכל תביעה על דבר שבעין, איכא תביעה על דמים ג"כ, דאם אינו נותן לו החפץ, איכא דין עליו לשלם הדמים, ואף דטענו חטים והודה בשעורים פטור משבועה, משום דהודה לו מה שלא טענו, ולדברינו בטענת חטים איכא גם טענת דמי החטים, ענין דין שבועה של מודה שאני, דהתם תלוי בכונת התביעה והתובע מכון בתביעתו על עיקר החטים ולא על הדמים, וכמו דמצינו לענין קרבן שבועה דפליגי ר"ש ורבנן לענין טענת אונס