שערי ישר חלק ב רצד

ופתוי, דר"ש פוטר משום דלא תבע לי' רק הקנס משום דקיץ, ולא בושת ופגם דלא קיץ כמבואר במס' כתובות ד' מ"ג, דמוכח מזה דלענין כפירת ממון תלוי בכונת תביעת התובע, אף שהתם בודאי איכא גם תביעת בושת ופגם, ובכה"ג שכ"ז שבדעתו לגבות החטים עצמם בודאי אין כונתו על הדמים, וכ"ז שייך לענין שבועה שתלוי בטענה וכפירה, אבל לענין צירוף עדים שעדות העד שמעיד על חטים מועלת גם לענין דמי החטים, לכן אם חצי קיום הדין של תביעת חטים עצמם אי אפשר להצטרף לתביעת שעורים עצמם, אבל לענין חיוב דמים איכא צירוף מעליא, וכן נלענ"ד יהי' הדין גם בנזקי שור תם אם יש לו תביעה על שני שוורים קטן וגדול ועל כל נגיחה יש לו ע"א שישלם דמי הקטן, וזה ל"ד לדין קטן וגדול האמור בסוף פ' המניח, דהתם נוטל גוף השור הקטן, דהתם מיירי דאיכא שני עדים, אלא שאינם יודעים אם קטן או גדול, והוי כמו שנתערב שור בשוורים של אחר, דנוטל הקטן בממ"נ, אבל בצירוף שני עדים מיוחדים, דלא מהני הצירוף רק על הדמים ואינו זוכה כלום בעצמות החפצים, משו"ה לא יזכה רק בדמים דע"ז איכא צירוף

ובעיקר דין דמהני צירוף בכה"ג העיר אחד מבני הישיבה דיש להוכיח קצת מסוגית הש"ס סנהדרין ד' ל"א, בחבית יין וחבית שמן דחייבים בדמים, דס"ד דתבע לי' יין ושמן, ופריך הש"ס רק משום דכיון דעל זמן אחד מעידים הוי הכחשה, אבל משום דין צירוף הי' ניחא לי, יעו"ש, ובדרך זה שאמרנו לחלק דלענין שבועה תלוי בכונת התובע, אמרתי כבר לתרץ שיטת הרא"ש ז"ל שכ' בפ' הגוזל קמא סי' כ"ה לענין גזל חמץ ועבר עליו הפסח שאומר לו הש"ל, וז"ל בעי רבא נשבע עליו מהו, כיון דאילו איגנוב בעי שלומי, ממונא מעליא קא כפר לי', או דילמא השתא מיהא לית לי' ולא כלום ומסיק דאמרינן הואיל ואילו מיגנב בעי לשלומי ממונא מעליא קא כפר לי', ולא מיכפר לי' עד דמשלם לי' דמי חמץ מעליא, עכ"ל, וקשה על דבריו מסוגית הש"ס ד' ק"י ע"ב דמסקינן שם בגזל הגר חמץ ועבר עליו הפסח, דמהדר לכהנים האי חמץ ולא בעי שלומי דמי, וקושיא זו כתובה בס' משנה למלך ה' גזילה ואבידה פ"ג, ועפ"י דברינו יש לומר דתלוי מתי נשבע עליו, דאם נשבע עליו קודם הפסח דאז קא תבע לי' את גוף החמץ וחשבינן הכפירה על עצם החמץ, וכפי הכפירה כן הוא הכפרה, ומשו"ה מתכפר בחזרת החמץ, והרא"ש מיירי שהיתה השבועה לאחר שעבר עליו הפסח, כמו דאיתא שם בגמ' נשבע עליו מהו, ושם כונת התביעה הוא רק על האחריות כדי שיודה ואז יזכה בממון אם מיגניב, וכיון דכונת התביעה היתה על השבת דמים, כ"כ הוא דין הכפרה דוקא בדמים, אבל בנידון האמור בגמ' בגזל הגר, י"ל דמיירי שנשבע בחיי הגר קודם שעבר עליו הפסח שמחמת אחריות ליכא דין כפירה שאין כונת התובע רק על עיקר החפץ, ומשו"ה מתכפר בחזרת גוף החמץ

וכן נראה לי שיטת הרמב"ם שכ' בה' גזילה פ"ג בזה"ל, בד"א כשהחזיר הגזילה, אבל אם נשרפה הגזילה או נאבדה אחר שנאסרה בהנאה חייב להחזיר לו דמיו כשעת הגזילה, לפיכך אם כפר בו אחר שנאסרה בהנאה ונשבע חייב לשלם קרן וחומש ואשם, ובפ"ח ה"ח כתב הכהנים בגזל הגר כמקבלי מתנה הן, לפיכך הגוזל חמץ מן הגר שאין לו יורשים ועבר עליו הפסח, חייב ליתן לכהנים את דמיו כשעת הגזילה וכו', ואילו הי' הגר קיים הי' אומר לו הרי שלך לפניך, כמו שבארנו, עכ"ל, ולכאורה דבריו סותרים בזה ממש"כ בפ"ג, ולפי מש"כ ניחא דשם כתב אם נשבע עליו לאחר שעבר הפסח, ובהלכה זו מיירי כשנשבע קודם הפסח, ולכאורה מוכח מדברי הירושלמי פי' הגוזל קמא ה"ג היפוך זה, דז"ל הירושלמי, חילפיי אמר נשבע לו קודם הפסח אחר הפסח משלם לו חמץ יפה, אבל אפשר דגירסא משובשת היא, וצ"ל נשבע לו אחר הפסח משלם לו חמץ יפה, ובמל"מ כתב היפוך דברינו, והמעין יבחר

תם ונשלם בעזרת צורי וגואלי יתברך ויתעלה