שערי ישר חלק ב רפט

לקים פסק בי"ד, ובשע"ה פ"י בארנו עפ"י דרך זה סוגית הש"ס בבכורות לענין שני יב"ש שיצא עליהם שט"ח ולקח אחד מחבירו שדה, דאמר רבא דאין גובה מהלוקח השדה בטענת ממ"נ, משום דנכסי' דבר איניש ערבין בי' וכיון דלא מצי תבע מהלוה אינו גובה מהערב, והיכא שהערב יודע שהלוה חייב רק שכופר בבי"ד חייב הערב, כמש"כ ברמ"א ח"מ סי' קכ"ט, והוא משום דעי"ז דאיכא שט"ח אין הלוקח יודע שחבירו חיוב באמת דשמא שהשטר מזויף או שמא שקרו העדים, והכלל בזה, שעדים וכן שטר מעילים רק לבי"ד לפסוק הדין עפ"י העדים מן הכתוב עפ"י שנים עדים יקום דבר, אבל לאיש צדדי אין הגדת העדות וכן השטר נחשבים כאילו יודע בעצמו, ומשו"ה אמר רבא דאי אפשר לגבות מן יב"ש הלוקח מתורת ממ"נ, דכיון דהאי לוקח אינו יודע אם באמת חייב יב"ש השני, דמה שהוא יודע שהוא לא לוה אינו נחשב לו כידיעה שבודאי לוה יב"ש השני, ורק אם הי' ככח בי"ד לחייב את השני בתורת בע"ח, אז היו גובים מן הלוקח בתורת ערבות, ובכה"ג שאין בכח הבי"ד לגבות מהשני, חשבינן כאילו ליכא לוה, וכ"כ עלינו לומר לענין חקירת עדים בבי"ד, דענין זה אינו מועיל רק לבי"ד ששמעו הגדת העדים, ולא לאיש צדדי, אמנם אם שני עדים מעידים ששמעו חקירת בי"ד, ומעידים ענין זה לפני בי"ד אחר, סברי התוס' שיכולים בי"ד השני כ"כ לפסוק הדין עפ"י העדים הראשונים, דהעדים האחרונים נאמנים שכן העידו הראשונים, ונחקרה עדותם בבי"ד, וה"ז כאילו שומעים עכשיו בי"ד השני את הגדת העדות של הראשונים, דהא דלא מהני עד מפי עד, הוא רק אם הראשון לא העיד בפני בי"ד כראוי ע"י חקירה ודרישה, אבל אם כבר נחקר העדות, אז גם בי"ד השני יכול לפסוק הדין וענין זה של חקירת בי"ד הוא רק השלמת ענין ההגדה של העדים, אבל אין זה סבה חדשה שגורמת חיוב על הנתבע, והעדים ששמעו חקירת בי"ד אינם יכולים להעיד שיודעים שהנתבע חייב לשלם לתובע דשמא שקרו העדים, ורק בי"ד שהעידו לפניהם ענין זה יכולים לחייב את הנתבע, כאילו הי' העדים הראשונים מעידים לפניהם

ובדרך זה יתבאר לנו דברי התוס' ביבמות וכתובות, דהנה במס' יבמות ד' ל"א ע"ב אמרינן זימנין דחזו בכתבא ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם, והקשו בתוס' שם מפ' הגוזל דאמרינן שם לענין השורף שטר דאם ידעו העדים מה שהי' כתוב בשטר אפשר לכתוב לו שטרא אחרינא, ומתרצי דאיה"נ שאם היו העדים מעידים שכן ראו בשטר הי' מהני, אלא דחיישינן שמא לא יעידו שכן ראו בשטר, אלא יעידו על המעשה עצמה, כאילו הם זוכרים, והם אינם זוכרים, אלא על פי הכתב, זה תו"ד תוספת שם ובכתובות ד' כ' יעו"ש, ולכאורה אינו מובן מה נפ"מ אם הם מעידים בשנוי לשון, דלכאורה הוי רק נפ"מ בבדיקות ולא בעצם העדות, ועוד מה ענין זה שייך לדין מפיהם ולא מפי כתבם, אם בכה"ג הוי עדות שקר, מה תלוי זה בדין פסול של מפי כתבם, ועפ"י מש"כ דבריהם מובנים, דכיון דבאמת השטר אינו סבה הגורמת הדין, רק שעפ"י השטר בי"ד דנים כאילו העידו עדים לפניהם, ומשו"ה אם העדים מעידים לפני בי"ד שכן ראו בשטר, אז בי"ד דנים עפ"י השטר כאילו ראו בעצמם השטר, אבל אם העדים מעידים על עצם המעשה, והם לא ראו עצם המעשה, או שאין זוכרים המעשה, שעפ"י עדות זו אין בכח בי"ד לחייב את הנתבע או לענין זמן של הקדושין דמיירי במס' יבמות, ומכשילים את בי"ד לפסוק שלא כדין, והא דאמרינן בגמ' הטעם משום מפיהם ולא מפי כתבם, הוא משום דעיקר הדין בפסול עדות מפי כתבם, הכונה שיהי' העד זוכר העדות בעצם הדבר, אבל מה שמוצא כתוב אצלו לזכרון דברים, אינו כידיעת עצם הדבר, דמזה ילפינן כלל זה, דהשערה שמשער בעצמו שהדבר אמת כמו שמוצא כתוב בכ"י, אינו כראי' ושמיעה, כ"כ מה שמשער שהדבר אמת מחמת ששמע הגדת עדים עפ"י חקירה ודרישה בבי"ד, אינו כראי' ושמיעה עצם הדבר, ועפי"ז דברי הרשב"א ז"ל מובנים בטעמא דמילתא דעד ודיין אין מצטרפים, דצירוף לא מהני רק אם כל אחד מעיד שראה או שמע מעשה שהיא סבה המחיבת להנתבע, אבל שמיעת חקירת בי"ד אינו סבה המחיבת, דשמא שקרו העדים, אלא שאם מתברר לפני בי"ד זה עפ"י שני עדים, אז הם עושים דין עפ"י העדים הראשונים שהעידו על עצם המעשה, אבל עפ"י ע"א אין בזה לבי"ד זה סבה לפסוק הדין מחמתה

ונראה לענ"ד לדון בע"א שמעיד שראה בשטר גמור שראובן חייב לשמעון מנה והלוה כופר, שלא יהי' בזה דין חיוב שבועה, וכן אם מעיד ע"א ששמע חקירת בי"ד עפ"י שני עדים, ואין זה סותר להכלל שכ"מ ששנים מחיבים ממון ע"א מחייב ש אף אילו היו שנים מעידים שכן ראו בשטר היו מחיבים ממון, מ"מ ע"א לא יחיב שבועה, דרק היכא שבשנים בי"ד מחיבים על פיהם אז ע"א מחיב שבועה, אבל בכה"ג מה שבי"ד מחיבים ממון אינו עפ"י עדים אלה, אלא עפ"י עדים הראשונים, וכ"ז שלא נתברר לפני בי"ד זה עפ"י שני עדים אינם יכולים לדון כלל מחמת הגדת עדים ראשונים, ויש להוכיח ענין זה מדין עד ודיין אין מצטרפים, דאם הי' הדין דע"א המעיד על חקירת בי"ד מחיב שבועה, הי' ראוי להיות שיצטרפו עד ודין, דהנה נתבאר אצלינו בשער זה פ"א שהיסוד בדין צירוף עדות, אינו משום דחשבינן כאילו נתברר עפ"י שני עדים שראובן חייב כך וכך, אלא משום דכתוב בתורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, וקיי"ל שכונת התורה חצי קיום ע"י כ"א מהעדים, ולענין חלות דין חצי קיום סגי בירור של ע"א, וכשנתחדש אצל בי"ד עוד חצי קיום נצטרפו שני חצאים להעשות קיום שלם ואז מחיבים ממון, ועוד בארנו שם עפי"ז דברי תוס' מכות ד' ו' ע"א, וסוגית הש"ס בקדושין למ"ד מקדש בע"א