שערי ישר חלק ב רפח

יחזור ויתחייב בבי"ד אחר, והקצוה"ח מישב דברי הב"ח, ומוכיח דמודה בקנס אינו נפטר רק בבי"ד זה, ואם נתבע לפני בי"ד אחר וכפר ובאו עדים יתחיב, ומביא ראי' מהא דלר"ע אם עדים זוממים מודים שהוזמנו בבי"ד פלוני אין משלמים עפ"י עצמם, אף שבבי"ד שהוזמו לא תהני הודאתם ויתחיבו לשלם, יעו"ש, ודברי הקצוה"ח תמוהים מאד, דאם נאמר שהודאה שהודה לשותף אחד מועיל גם לחבירו אלא דהכא הוא משום דהובא לבי"ד אחר, הרי ראוי שיתחיבו דו"ה ולא חצאי בקר, וגם עיקר הדין אינו מיסתבר שלא תהני הודאה לפטור רק אצל בי"ד זה, וראי' שהביא מהא דלר"ע אין העדים זוממים שאומרים הוזמנו בבי"ד פלוני משלמים עפ"י עצמם, אין מזה ראי' כלל, דהתם ודאי אין משלמים עפ"י עצמם כיון שעדיין לא נתחיבו בתשלומי קנס אין משלמים עפ"י עצמם, אבל הודאתן לא תפטר אותם אם כבר הוזמו בבי"ד, אבל בי"ד אחר אינם יכולים לחיבם. עפ"י הודאתם, וזה פשוט. ואח"כ מצאתי שכונתי בזה לדעת הנה"מ, והוסיף עוד להוכיח מסוגית הש"ס דמרובה, דלהך תנא דמתני שר"י אמר לר"ג שכבר הודית מוכח שאם הודה בבי"ד שוב לא יתחייב לעולם, דאל"כ הי' אומר לו שיביא עדים בבי"ד אחר, והנה בקצוה"ח סק"ד הביא תשו' הרשב"א, שמוכח מדבריו דהודאה בבי"ד פוטרת אותו לגמרי, לכן בודאי כן הוא דליכא מאן דפליג על הרשב"א בזה, ומה שהי' קשה לי' להב"ח שתהני הודאת הגנב לשותף אחד להפטר לגמרי גם מתביעת שותף השני, נלענ"ד דלק"מ, דהנה דין הודאה לפטור תלוי בדין חיוב, והנה יש לדון בכה"ג שהי' שותפים בהשור, ותובעים מהגנב תשלומי קנס, אם יש לו לשותף אחד לגבות כל הקנס, דאף דשותף אי"צ הרשאה, אבל זה רק בגדר שליחות, ובדבר ששייך בו ענין הרשאה, אבל לא בתביעת קנס, וגם בבעל שיתבע חיוב קנס, בעד אשתו, י"ל דלא יועיל לענין קנס דרק בחיוב ממון שכבר זכתה האשה, יכול גם הבעל לתבוע משום זכותו לענין פירות אבל לא לענין חיוב קנס, ועוד י"ל דמה שהיו שותפים בשור, אינם חשובים שותפים לענין תביעת הקנס בעד הגניבה, טביחה ומכירה. ומצאתי אח"כ בחי' הגרע"א ז"ל לב"מ ריש המפקיד לענין שאל מן השותפים ושלם לאחד מהם, ששקיל וטרי אם בתשלומים הבאים מחמת דבר משותף, יהי' דין שותפות, יעו"ש שנשאר בצ"ע בדין זה, ולענ"ד יש קצת ראי' מסוגית הש"ס וטוש"ע הנ"ל מדלא מהני הודאה לשותף אחד לפטור את הכל, מוכח דלא הוי שותפים בתשלומים, וכל אחד תובע לעצמו, ומה"ט הוי חצאי בקר, אם לא שנחלק בין תשלומי קנס לתשלומי ממון. אבל בכ"ז קשה קצת דבגמ' ד' ע"א ע"ב מבעיא רק אם הודה לא' מהם, אבל אם שותף תובע ומביא עדים פשוט להש"ס דלא הוי חצאי בקר, וכן כתבו בתוס' שם ד"ה טבח והודה לא', דרק למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מבעיא לי' יעו"ש, ולפי מש"כ גם בתובע עפ"י עדים כ"א תובע חצאי בקר, וצ"ל דרק אם כבר נפטר לגמרי מחצי התשלומים חשיב חצאי בקר, אבל אם לא נפטר ואיכא עליו דין כל תשלום דו"ה, לא חשיב חצאי בקר, אף אם בפועל אינו משלם רק חצי תשלומים. כנלענ"ד בזה

פרק כג ולענין אם מהני עדי צירוף בקנס, שנחלקו האחרונים ז"ל הט"ז והקצוה"ח ונה"מ בח"מ סי' ל', ראוי ראשונה לבאר דיני צירוף בכלל דהנה מסקינן במס' כתובות ד' כ"א דעד ודין אין מצטרפים, וכן קיי"ל להלכה בטוש"ע ח"מ סי' ל' וסי' מ"ו, והנה ענין זה צריך ביאור, כיון דאם היו שני עדים מעידים שמעט עדות שנחקרה בבי"ד מהני, כמו שכ' בתוס' כתובות ד' כ' וביבמות ד' ל"א ובב"ק ד' צ"ח ע"ב, וכן העלו האחרונים, הט"ז, והתומים, וקצוה"ח, ונה"מ ושער המשפט דלא כהסמ"ע יעו"ש, ולפי"ז למה לא יצטרפו אם אחד מעיד על הלואה, והשני על שמיעה ששמע שנחקרה עדות בבי"ד, כמו דמצטרפים הלואה ונזק וכדומה, וראיתי בשטמ"ק בכתובות בסוגיא שם שהביא בשם הרשב"א בזה"ל, וכתב עוד הרשב"א ז"ל ורבנו אלפסי ז"ל פירש בבבא בתרא עד ודין מצטרפים, עד שהעיד שראה הולאה ודיין שהעיד שנתחיב בבית דינו על פי עדים מצטרפים, ואסקא רבא דאין מצטרפים דסהדא מסהיד על הלואה ודיינא לא מסהיד אלא שבבית דינו נתחיב. אבל אינו יודע אם נתחיב באמת או בשקר, ולפי פירושו ל"ד להלואה אחר הלואה שמצטרפים, דהתם תרווייהו בקושטא קא מסהדי, האי דחזי כשמנה לו מנה והאי דחזי דאודי לי' קמי' בההוא מנה, אבל הכא דילמא הני דאסהידו עלי בבי דינא שקרא קא מסהדי, ודיינא מאי דשמע קא מסהיד וקיי"ל כמ"ד אין מצטרפים עכ"ל וגם ביאורו של הרשב"א ז"ל בדברי הרי"ף ז"ל צריך ביאור, דהרי במאי דקאמר רבא שעד ודין אין מצטרפים מוכח דרק לענין צירוף לא מצטרפי, אבל אם היו שני עדים מעידים שבפניהם נחקר עדות בבי"ד הי' מהני, וממה דמסיק הרשב"א דחיישינן שמא שקרו העדים משמע דגם שני עדים ביחד לא יהני

ונראה לענ"ד בביאור דבריו דביסוד ענין העדות שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, בדיני ממונות ובדיני נפשות, הוא חלוק מדין עדות באיסור והיתר, דבאיסור והיתר הוא בגדר בירור גרידא, וכל אדם ששמע מעד שהוא מוחזק בכשרות שמעיד על איזה דבר לאיסור ולהיתר אמרה תורה שכן ראוי להתנהג כאילו ראה הדבר בעצמו, אבל בדיני ממונות ונפשות שהצריכה תורה בי"ד מומחים, אין ענין העדות בגדר בירור גרידא, אלא גזיה"כ שהעדים מקימים את הדין ע"י הגדה בבי"ד, היינו שעל הבי"ד לפסוק הדין עפ"י העדים, ולמי שאינו בי"ד העדים אינם מועילים כלום, וגם הבע"ד אינו מחויב להתנהג עפ"י העדים רק עליו