שערי ישר חלק ב רפד

פרק כב הנה כאשר נתבאר בדברינו שיטת הרמב"ן ז"ל דבזה"ז דקיי"ל דאי תפס לא מפקינן מיני' שאין הודאת הנתבע פוטרתו משום דהוי כהודה שלא בבי"ד, והתופס מכריחו בתשלום הקנס עפ"י ידיעת עצמו, ורק צריך לברר לפני בי"ד דידן, שכפיתו היתה כדין ולא בגזילה, ולבירור זה שעשה דין לנפשי' כראוי', סגי אם מודה הנתבע, דכמו דמהני בירור עפ"י עדים לפני בי"ד דידן, משום שליחותייהו עבדינן, שאין דנים דיני קנסות, רק דנים דיני גזילות, כ"כ מהני הודאת הנתבע, לפי"ז יש לחקור, בספיקא דדינא של תשלומי קנס, דפסק הרמב"ם בפ"ב מה' גניבה הי"ב דאי תפס לא מפקינן מיני' אם בנידון כזה מהני הודאת הנתבע להפטר מחיוב קנס, כיון דאין כח ביד בי"ד לחייבו קנס אפי' עפ"י עדים, אפשר דלענין זה אין דינם כבי"ד מומחים, דהנה בדברי הרמב"ן ז"ל בס' הזכות ס"פ אלו נערות כתב בזה"ל, ועיקר דינו של הרב ז"ל בהודאה זו לפי דעתי אי"צ: דהאידנא לא משכחת לה במודה בקנס דהודאה בבי"ד בעינן וכו', וכיון דאנן הדיוטות אנן ליכא השתא הודאה בבי"ד למיפטר מיני' חיובא דקנס דהו"ל כמודה בפני שנים או שלשה חוץ לבי"ד, דכל הודאה שאין דינא לחייבו עלי' אינה פוטרתו כשבאו עדים לבסוף עכ"ל. ומפורש בדבריו שעיקר ההבדל בין מודה בבי"ד למודה חוץ לבי"ד, אינו גזיה"כ שצריך בי"ד מומחים שיודה בפניהם, אלא דהכלל בזה, דע"כ לא חשוב כמרשיע א"ע להפטר מקנס, אלא באופן שאם לא הי' דין פטור משום מרשיע א"ע הי' מתחיב עפ"י הודאתו, אז חשיב כמודה בקנס, אבל אם הודה לפני עדים חוץ לבי"ד, דעכשיו לא יתחיב ע"י הודאתו, רק עד שיבואו העדים להעיד לפני בי"ד, אינו חשיב מרשיע א"ע עדיין ואינו מפטר, ומהכלל זה למד הרמב"ן ז"ל לענין הודאה בזה"ז, שאף דמהני הבירור לפני בי"ד דידן לענין התפיסה, אבל כיון שבי"ד דידן אינם יכולים לחייבו קנס הוי הודאה שאינה מחייבת, ולכן אינה מועלת לפטור, ולפי"ז יש לדון בספיקא דדינא, דפסק הרמב"ם דמהני תפיסה, אבל הבי"ד אינם יכולים לחייבו קנס מחמת ספק, וכיון דגם עפ"י עדים אין בכח הבי"ד לחייבו כ"כ כשמודה לפניהם אף שהם בי"ד מומחים אין זו הודאה המחייבתו קנס, כיון שאינו תלוי בסוג הדיינים, אלא בדין העובדא, אם בנידון כזה הוי הודאה המחיבת קנס אז פוטרתו, לכן ראוי לומר דבספק שאין כח בי"ד לחייבו רק תפיסת התובע מהני, אין הודאה שמודה פוטרתו גם אם מודה בפני בי"ד מומחים

אכן ראשונה עלינו להבין שורש דין זה של הרמב"ם ז"ל דמהני תפיסה בספיקא דדינא לענין קנסות דהנה הראב"ד ז"ל שם בפ"ב מה' גניבה כתב על דברי הרמב"ם ז"ל בזה"ל, א"א לא מיחוורא לי דתפיסה מהניא בהא, כיון דיותר ממה שהזיק הוא, אין כח לחייבו אלא לבי"ד ובדין פסוק בלי ספק, וזה כיון שספק הוא אצלם, איך גמרו את דינו עכ"ל, וה"ה שם כתב על השגת הראב"ד ז"ל וז"ל, א"א לא מיחוורא לי וכו' וביאור דבריו הוא שהקנס אין אדם זוכה בו עד שעת העמדה בדין, מיהו אין זו קושיא לדברי רבינו, אע"ג דהעמדה בדין בעינן משום דאי מודה מיפטר, מכיון שכפר ובאו עדים והעידו בו סגי בהכי ובי"ד גופייהו אמרו לא ידענא אם חייב או פטור, אנן לא מגבינן מספיקא ואי תפס לא מפקינן מיני', כנ"ל לדעת רבינו עכ"ל. ולא נתבאר היטב שורש המחלוקת של הרמב"ם והראב"ד ז"ל בדין זה

והנה בסברת הראב"ד ז"ל נ"ל דסובר, דהא דמהני תפיסה בדיני ממונות בספיקא דדינא, דהתם אם קמי שמיא גליא שחייב הנתבע לשלם, חיוב זה לא נפקע מחמת העדר הידיעה של בי"ד, ולכן כמו שאין מוציאים ממון מן הנתבע מחמת הספק, כ"כ אם תפס התובע אין מוציאים ממנו, אבל בדיני קנסות דבעינן אשר ירשיעון אלקים, שיחיבו אותו בי"ד ויהי' הנתבע כפוי ע"י בי"ד, או ע"י בע"ד שעביד דינא לנפשי', וכיון שספק לבי"ד האיך הדין נוטה, אין להם כח לחייבו ולכופו, ובלא דין חיוב בי"ד הוא פטור גם כלפי שמיא, וליכא שום זכות לתובע לתפוס ממנו, דבזה"ז שמהני תפיסה בקנס, משום דהיכא דליכא ביד עביד איניש דינא לנפשי', הוא רק היכא שלבי"ד איכא כח לעשות הדין, אבל בספיקא דדינא, שאין כח לבי"ד, גם הבע"ד אינו יכול לכופו על הקנס, ובלא כח כפי' ליכא שום זכות, ואין להקשות ע"ז מהא דלסומכוס בספיקא דעובדא הדין דיחלוקו גם בדיני קנסות, אף דגם שם הוי דין ספק לבי"ד, דשאני דין יחלוקו מדין המע"ה, שדין יחלוקו הוא דין פסוק, וגם יכולים לעשות מעשה עפ"י דין זה, ולכוף את הנתבע שישלם החצי ואז י"ל שאם באמת חייב הנתבע חייב בכולו, כמו שנתבאר בדברינו לעיל שע"ה פ"י, אבל אם הדין המע"ה, ויכולים לתפוס זמ"ז לעולם, אין זה דין פסוק רק כעין הסתלקות כח בי"ד מדין זה וזה פשוט

ועוד י"ל דהראב"ד לשיטתו, הובא בחי' הרשב"א ס"פ המניח, דסובר דשאני דין פלגא נזקא קנסא משאר קנסות, דהא דאינו משלם עפ"י עצמו, או גם למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים דמיפטר גם בפ"נ קנסא, הוא רק הסתלקות כח בי"ד, אבל הבע"ד יכול לתפוס, כמש"כ הרשב"א בביאור דבריו שם, ולכן י"ל דגם מה דאיתא בגמ' דלסומכוס בשור שנגח את הפרה וכן בס"פ המניח בשור שהי' רודף דיחלוקו, הוא רק בקנס של שור תם, דגם בלא כפית בי"ד איכא חיוב באמת, ולכן יכול הבע"ד לתפוס אבל בשאר תשלומי קנס, אולי גם לסומכוס יפטר לגמרי אם הדבר בספק, וכן משמע מדברי הראב"ד ז"ל שהבאנו שדייק בלשונו דלא מהני תפיסה, מחמת שתשלום קנס דמיירי הרמב"ם לענין תשלומי דו"ה, הוא יותר ממה שהזיק ואין כח לחייבו אלא לבי"ד, אבל אם יהי' ספיקא דדינא