שערי ישר חלק ב רעב

לעצמו, אף אם לא יגמרו בי"ד עלי' דין רשע, ורק אם רוצה לעשות תשובה, ליכא חב לעצמו, מה שמפרסם שעשה מעשה רשע, יעו"ש. ולכן י"ל בכונת רש"י ז"ל שהיסוד בזה כמש"כ, שלא נקרא הודאת בע"ד, אלא היכא שבהודאתו הוא פוגע איזה ענין לרעה על עצמו, ומשו"ה בפוטר עצמו מכלום, הוא מטיב לעצמו יותר ממה שמריע לעצמו, ומשו"ה כשמחיב עצמו בקרן, איכא הודאה גמורה, ואם פוטר א"ע, איכא הטבה לעצמו יותר ממה שפוגע לעצמו מה שאומר בפני בי"ד שעשה מעשה עול וכיוצא בזה, שעפ"י תכונת בני אדם אין אדם רוצה שיתברר ענין זה לפני בי"ד, אבל נגד זה יעשה טובה לעצמו, מה שיפטר מתשלומי קנס, ועפי"ז י"ל דכ"ז הוא בדין קנסות שלא ע"י דין תפיסה, עיקר הדין יהי' עפ"י בי"ד ובעדים, דבכה"ג הוי הודאתו כמאן דליתא, שלא גרם לעצמו שום שעבוד וחוב, רק הטיב לעצמו, אבל היכא שהי' בזה תפיסה שאם נאמר שהודאתו תגרום בירור שיהני תפיסת התובע, הרי אז מחיב א"ע בהודאתו, וממילא יהי' הדין להתחשב כהודאה גמורה הפוטרתו מקנס, וממילא בע"כ אי אפשר שתועל הודאתו לחיוב, דאם תועיל לחיוב יפטר משום מרשיע א"ע, ומשו"ה אי אפשר שיזכה התופס ע"י הודאת בע"ד אם הבירור יהי' ע"י מומחין דאם יזכה התופס, הרי אז אין לך מחיב א"ע גדול מזה, אבל בזה"ז לא איכפת לן כיון שהכל יהי' ע"י בי"ד הדיוטות

פרק כ והנה לענין מיגו בקנסות אי הוי כעדים, פליגי הראב"ד והרמב"ן בס"פ אלו נערות במס' כתובות בס' הזכות וז"ל, כתב הראב"ד ז"ל מיהו היכא דתפס קודם הודאה וליכא עדים בתפיסתו, דיכול לומר להד"ם, ואתו לבי דינא וכפר בי' אידך בהאי קנסא, אם הודה לאחר מיכן אסתפקא לי מילתא, אי הוי האי מיגו כעדים, כדאמרינן בעלמא מה לי לשקר כעדים דמיא, וכיון דבהאי תפיסה איכא מיגו הו"ל כעדים, ואילו היכא דכפר ואתו עדים הא מחייב, והשתא נמי מאי דתפס מקמי כפירה והודאה תפס, או דילמא כיון דאילו הודה פטור, לא עדיף האי מיגו מהודאה דנפשי', והודאת בע"ד כמאה עדים, וכל היכא דהודאה לא מהני, מה לי לשקר נמי לא מהני, האי מילתא אסתפקא לי בדיני קנסות, ולא אתבררא גבאי כהוגן, עד יבוא יורה צדק לנו, עכ"ל. והרמב"ן ז"ל כתב שם ע"ז וז"ל, וענין ספיקו של הרב ז"ל בתופס קנס שלא בעדים והודה הלה בסוף כבר יצא דינו מכלל דברינו להתחיב בזה"ז, מפני שאין ההודאה כלום, ואפי' במודה לפני בי"ד מומחין, אני אומר שלא פטרה התורה בקנס, אלא במחיב אותו בתחילה עפ"י עצמו, דכתיב אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע א"ע, אבל זה לא עפ"י עצמו, אלא לזה אנו מאמינים, הילכך ירשיעון אלהים קרינן בי' ולא מרשיע א"ע, דמה הוסיף או גרע בהודאה זו שאין זה מודה בקנס אלא זריז ונשכר להוציא את שלו, וגדולה מזו במס' ב"ק שאני התם דמחמת בעתותא דעדים הודה, אלמא דלא פטרה התורה אלא במחיב א"ע, ומודה שלא לצורך, אבל זה להנאת עצמו הודה ולא להתחיב א"ע בדין ובפ' דו"ה אמרינן וכו' וכגון דקדם בע"ד ותפסי' וכו' ומ"מ הדין פשוט. עכ"ל. וגם דבריהם בזה סתומים בלי ביאור, דמה שכ' הרמב"ן ז"ל דלפי"מ שהעלה דלא מהני הודאה בזה"ז, אין נפ"מ בספיקו של הראב"ד ז"ל, תימה, הלא נפ"מ אם מהני מיגו כעדים, היכא דליכא הודאה וגם ליכא עדים, וזה ג"כ קשה בדברי הראב"ד ז"ל למה ציר ספיקו רק אם הודה אח"כ ומצאתי שבס' שער המשפט סי' א' סק"ה הקשה כן

ונראה לענ"ד בביאור דבריתם עפ"י מה שכתבנו דלכו"ע ראוי להיות, דהיכא דתפיס ועושה כפי', משום עביד איניש דינא לנפשי', יזכה, ורק בתנאי שיכול לברר לפני בי"ד דידן שעושים דינם לברר ענין גזילות שעל ענין זה לברר, סגי לכו הודאת בע"ד כמו בדיני ממונות, שמה"ט מקבלים עדים בזה"ז לאחר שתפס, ולפי"ז כיון דחשבינן בירור זה לבירור דיני ממונות, ראוי להיות שיועיל גם בירור של מיגו, ולכן אין נפ"מ בזה"ז לדון אם מיגו הוי כעדים לענין קנסות, ולכן מסתפק הראב"ד ז"ל רק אם מיפטר אח"כ ע"י הודאתו, אם הוי כמודה אחר עדים או לא, ומעתה נבאר עיקר ספיקת הראב"ד ז"ל עפ"י שיטתו לענין הודאה בזה"ז, דנראה לענ"ד דהראב"ד ז"ל סובר כיון דקיי"ל דאי תפס לא מפקינן מיני', ומקבלים עדים לברר אם תפס כדין, כמש"כ הרא"ש ז"ל, בע"כ הוא משום דלענין זה בי"ד שלנו עושים שליחותייהו, ודינם בזה כבי"ד מומחין, משו"ה פועלים בדינם גם לעיקר דין קנס, כיון שדין זה לברר על התופס אם עשה כדין הוא דין משותף, מצד אחד הוא דין מדיני קנסות, ומצד שני הוא דין גזילות, אין שליחות לחצאים, ומה"ט סובר דהודאה בזה"ז פוטרת, אף דבעינן הודאה רק בבי"ד, אבל כיון שבי"ד דידן שמבררים על תפיסת התופס, דינם כבי"ד מומחין בענין זה גם על עיקר דין חיוב הקנס, משו"ה אם מודה לפניהם מיפטר כמודה בפני בי"ד מומחין, ולפי"ז נלענ"ד דאם יודה בזה"ז לפני עדים שלא בפני בי"ד דידן, יזכה התופס גם לשיטת הראב"ד ז"ל, דלענין הבירור שעשה התופס כדין, מהני הודאת בע"ד בפני העדים, ככל הודאת ממון דמהני הודאה בפני עדים, וכשיבואו העדים להעיד על הודאתו, יגמרו בי"ד הדין דזכה התופס, דליכא בזה חסרון של מרשיע א"ע, דאפשר לומר דגם הראב"ד ז"ל סובר, שקרינן בכה"ג אשר ירשיעון אלהים, כיון שכפוי הנתבע אחר שהודה, וסבה הפוטרתו ליכא בזה שהודה, חוץ לבי"ד, ול"ד ענין זה למש"כ הראב"ד ז"ל שכ' הרא"ה ז"ל בשמו, שהבאנו למעלה, דאם הודה בפני בי"ד בזה"ז שמיפטר גם אם באו עדים, גם היכא שפוטר עצמו מכלום, משום דאין מקבלים עדים בזה"ז, דהתם כיון דלאחר שנתברר לפני בי"ד ענין התפיסה ע"י ההודאה, בטל כח שליחותם לקבל עדים