שערי ישר חלק ב רעא

לומר שעיקר הכפי' יהי' ע"י העבד שתפס בעצמו, ובי"ד יעשו דינים רק על כח התפיסה שכדין תפס, והודאת ר"ג תהא נחשבת רק כגרמא שתועיל תפיסתו של העבד

אבל באמת כאשר נעין בזה היטב, יובן לנו ההבדל בזה, דהנה בענין מרשיע א"ע שפטרה תורה, יש בזה שתי הבחנות, הבחנה אחת בגדר שלילה, דבעינן אשר ירשיעון אלהים, ואם מרשיע א"ע ליכא בזה הענין אשר ירשיעון בי"ד, והבחינה שנית בגדר חיובי, היינו שאם מרשיע א"ע מתחדש עי"ז סבת פטור אף אם יצויר שלא יהי' בזה חסרון הרשעת בי"ד, ובדין זה שאם מרשיע א"ע המחדש סבת פטור קבלו חז"ל שזה דוקא אם הרשיע א"ע לפני בי"ד מומחין, אבל אם הודה לפני עדים ובאו העדים והעידו לפני בי"ד מומחין שבפניהם הודה, אינו נפטר מן הקנס אם יבואו עדים ויעידו על עצם המעשה, אבל כ"ז הוא רק אם הבי"ד מומחין אינם משתמשים לדין הקנס עם הודאת הנתבע, וגם אין לבי"ד לקבל עדות על הודאתו, כיון שאין הודאה בקנס גורמת שום דין לא לחייב ולא לפטור כשמודה חוץ לבי"ד, והם עושים דין רק ע"י העדים שמעידים על עצם המעשה, אבל אם הבי"ד מומחין יצרפו את הודאת הנתבע לאיזה צירוף של דין קנס, אז יהי' דין זה כמודה בפני בי"ד מומחין ויפטר מחמת דין מרשיע א"ע, ולכן בעובדא דר"ג אם נאמר שיעשו בי"ד מומחין דין מחמת תפיסת העבד בעצמו, ויבררו על כח תפיסתו ע"י שיעידו עדים לפניהם, שבפניהם הודה ר"ג, ויזכה עי"ז העבד דין זכות הקנס, אז תהי' בירור הודאתו כמרשיע א"ע לפני בי"ד מומחין, ויהי' בזה סבה הפוטרת, אבל בזה"ז דליכא בי"ד מומחין ובי"ד שלנו עושים הבירור על כח התפיסה של התופס ע"י הודאת הנתבע, הנה בנוגע לכלל הראשון דבעינן אשר ירשיעון אלהים, בכה"ג שהתופס עושה דינו מחמת ידיעתו שלא מחמת הודאת הנתבע, אף שהנתבע גרם בהודאתו שתועיל תפיסתו, קרינן בזה אשר ירשיעון אלהים, ובנוגע לכלל השני שלא תהי' סבה הפוטרתו, אין בזה סבה הפוטרת דהכל נעשה שלא בבי"ד מומחין, וליכא כאן מרשיע א"ע לפני בי"ד מומחין

אמנם עדיין יש להקשות בעובדא זאת דר"ג שרצה למצוא תחבולה שישתחרר טבי עבדו, ולא מצא בשום אופן כפי הנראה מהש"ס, והלא להרמב"ן הי' לו עצה שיתבענו העבד לפני בי"ד הדיוטות והם יגמרו את הדין ע"י הודאת ר"ג, כמו דנגמר הדין בכה"ג בזה"ז ע"י תפיסת העבד, אבל לפי מש"כ באו"ת ובנה"מ סי' א' סק"ב בשם הר"ן והרמב"ן ז"ל, דבגזילות אין כח לבי"ד הדיוטות לדון במקום דאיכא מומחין, ובמקום דליכא מומחין עושים שליחותייהו, ולענין הודאות והלואות עושים שליחיתייהו אף במקום מומחין, משום שלא יונעל דלת בפני לוין, דאם נצטרך לדון דוקא בפני בי"ד מומחין לא ירצה להלוות, יעו"ש. ולפי"ז במקום ר"ג שהי' בי"ד מומחין, ר' יהושע וחביריו אם יוצרך העבד לברר תפיסתו שהוא בגדר בירור דין גזילות, לא הי' רשות לבי"ד הדיוטות לדון בזה ולחתוך הדין, ולא הי' תחבולה בזה רק שיבורר הענין לפני בי"ד מומחין, ויהי' מרשיע א"ע בפני בי"ד מומחין כמש"כ

ועפ"י מה שבארנו יש לומר דגם הראב"ד ז"ל סובר כהרמב"ן ז"ל שהודאה בזה"ז אינה פוטרת, כיון דליכא הודאה בפני מומחין, אלא דסובר דאם הבירור על התפיסה, הי' רק עפ"י הודאת הנתבע, גם התופס לא מצי לכופו על הקנס, דהוי מרשיע א"ע וחסר בזה סבה המחיבת, וכיון שאחר הודאה שוב אין מקבלים עדים, והרי זה כאילו אין שם עדים, ויהי' כפוי רק ע"י עצמו, וחסר בזה דין אשר ירשיעון אלהים, והרמב"ן ז"ל סובר דבכה"ג שהבע"ד כופה אותו עפ"י ידיעת עצמו, והבירור בזה הוי רק כעין גרמא לתנאי של עביד איניש דינא לנפשי', חשבינן כאילו יש בזה סבה המחיבת, וסבת פטור ליכא משום דלא הודה בפני בי"ד, ומה"ט מועיל בזה"ז אף ע"י הודאת הנתבע, ולהראב"ד ז"ל חסר בזה סבה המחיבת, דעפ"י עצמו אין אדם מתחיב בקנס, וכן מורים דברי הראב"ד ז"ל שכ' דאף היכא שפוטר עצמו מכלום, דליכא סבת פטור, אבל חסר בזה סבה מחיבת דכיון שאחרי הודאה אין מקבלים עדים בזה"ז, אמנם בדברי הראב"ד בספר הזכות יובא לקמן, לא משמע כן כמו שיבואר

ועדיין עלינו לבאר לדידן דקיי"ל היכא שפוטר עצמו מכלום. שאין הודאה גורמת שום פטור, מאיזה טעם יפטר במעשה דר"ג אם הי' מודה חוץ לבי"ד בפני שנים, ויעידו אח"כ לפני בי"ד מומחין, שהעבד תופס א"ע כדין, כיון שדין פטור של מרשיע א"ע ליכא היכא שפוטר עצמו מכלום, והנה בטעמא דמילתא דלא מהני הודאה לפטור היכא שפוטר עצמו מכלום, כתב רש"י ז"ל בב"ק שם בזה"ל, שהרי פטר עצמו מכלום, כלומר אין זה הודאה שהרי אינו בא להשיב כלום בהודאתו, שיודע הוא דמודה בקנס פטור, הילכך לפטור עצמו נתכון. עכ"ל. ונלענ"ד דאין כונת רש"י ז"ל שיהי' תלוי באומדן דעתנו אם נתכון לפטור א"ע או לא, דלפי"ז במעשה דר"ג שהי' לנו אומדנא דמוכח שר"ג רצה לחוב א"ע, שהרי שמח שמחה גדולה, לא הי' בזה חסרון שפוטר עצמו מכלום, ורבא הוכיח מהא דהקשה רב חסדא לרב הונא ממעשה דר"ג, דלא קמשני לי' דר"ג פוטר עצמו מכלום הוי, שהם סוברים דלא כרב המנונא, אלא נראה לי שעיקר הטעם בזה דהודאת בע"ד הוא רק אם עפ"י אמת מועלת לחייב א"ע, אבל אם לא היתה מועלת כלום, ולא יוגרם לו שום הפסד בהודאתו, אין זה הודאת בע"ד, דמחמת שמחיב א"ע הוא בע"ד על חוב זה לחוב לעצמו, אבל אם אינו גורם שום חוב לעצמו, הרי זה כהודאת אחרים שאין הדבר נוגע להם כלום, אכן י"ל דגם אם לא יתחיב עפ"י הודאתו, הוא עושה חוב לעצמו במה שמודה שהזיק לחבירו, וכמו שבארנו בשע"ו פי"א שיטת הסוברים דגם בהודאת בע"ד לענין ממון, אם עושה עצמו רשע, חשוב כחב