שערי ישר חלק ב כז

ולא משום גוף התרומה, ולענין זה הוא שוה ככל מתנות כהונה, כבכור ופדה"ב ופ"ח דקיי"ל דפטור מספק, דמה שמחויב מדין משתרשי לי' אינה מצות נתינה של תו"מ, רק תולדת ממון של תו"מ, ומה שנוגע לדין ממון לחוד פטור מספק, כנלענ"ד בזה בעזה"י. אמנם מה שהוכחנו מסוגית הש"ס דב"מ דבתו"מ איכא מצות נתינה מלבד הממון מהא דאמרינן שם דאינו יכול להקנות ע"י קנין סודר משום דנתינה כתיב בהו ראוי לבאר דאינה ראי' מוכרחת, די"ל דכל היכא שמחויב ליתן ולהשיב הממון של תו"מ אמרה תורה והזהירה שישיב בדרך מתנה ולא בדרך מו"מ, אבל בספק דליכא דין חזרת ממון ליכא גם מצוה של נתינה, רק מזה יש להוכיח דאיכא מצוה פרטית בזה מלבד השבת ממון, באופן דלפי"ז יש מקום לשיטת התוס' דגם בספק תו"מ אם הוא ספק של תורה שיתחייב ליתן מספק. עוד י"ל דאין כונת הגמ' בב"מ לומר דע"י חליפין אינו מקים מצות נתינה, אלא דלא חל הקנין בכה"ג, כיון דט"ה אינו ממון והישראל אינו רק כגזבר אינו יכול להקנות ע"י חליפין, ליטול חפץ לעצמו ולהקנות בעד זה המתנות. ורק דרך מתנה יכול להקנות:

פרק ח והנה עפ"י מה שנתבאר ביסוד האי כללא דספק ממון, דלכל ענין שבא מכח שליטת הבעלים אזלינן בתר הדין הנהוג בפועל, היינו שמי שזוכה עפ"י תורת המשפטים שישלוט בממון זה הוא נחשב לבעלים בתורת ודאי, והשני אינו נחשב לבעלים כלל ולענין הדינים המסתעפים מהממון שלא מכח ורצון ושליטת הבעלים, נשאר הדבר שקול כלומר שדינים אלה תלוי במציאות האמתית כפי שגלוי קמי שמיא למי קנוי החפץ, משום שקנין האמתי לא נפקע בלי יאוש והפקר, וזהו בכלל מה שאמרו בגמ' קדושה הבאה מאלי' שאני, ועפ"י יסוד זה נבוא לבאר בס"ד שתי הסוגיות שהקשינו בהן, והנה מה שהקשינו מהך משנה דכהנית שנתערב ולדה בולד שפחתה דאוכלים בתרומה מחמת ממ"נ, דמוכח מזה דלא אזלינן בתר הנהגת דין ממון בפועל, אלא בתר המציאות האמתית, מובן היטב עפ"י דרכנו, דענין זה של אכילת תרומה שאמרה תורה קנין כספו יאכל בתרומה ודאי הוא ענין הבא ממילא מחמת קנין האמתי כפי שגלוי קמי שמיא, ומשו"ה אמרינן כיון דאם יבוא אליהו ויאמר דעבד הוא קנין כספו קרינן בי' דענין זה אינו תלוי בשליטת הבעלים בפועל אלא בקנין האמתי, ומשו"ה אף דכ"א אינו יכול לשלוט בחבירו בשום דבר ואבדו דין ממון זה מזה לא פקע קנין כספו של הבעלים האמתים, וכמו שכתבו בתוס' יבמות ריש פרק אלמנה בהא דתנן שם במשנה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה, וז"ל אפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי, לא חשיב בהכי קנין כספו כיון שאין הגוף שלו וכו' וקצת יש להביא ראי' דבתרומה אזלינן בתר לקנין הגוף, דבריש פ' בתרא דכריתות ד' כ"ד ע"ב אמר גבי המפקיר עבדו דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה אעפ"י שאין לרב פירות אלא הגוף, ואפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי אתיא עכ"ל. היינו טעמא שלמ"ד זה דסובר קנין פירות כקה"ג הוא משום דסובר דעיקר בעלים הוא מי שמשתמש ושולט בהממון, ומ"מ לענין תרומה לא חשיב כקנין הגוף, והוכיחו ענין זה ממ"ד מפקיר עבדו שאוכל בתרומה אף שאין לו כלום השתמשות של ממון, וכ"כ י"ל דגם אם נימא מפקיר עבדו אינו אוכל בתרומה דאכילת תרומה שתלוי בקנין כספו תלוי בקנין הממון, מ"מ י"ל דקנין כספו לא הוי אם אין לו רק קנין פירות אף למ"ד כקה"ג דמי, וכעין זה נוכל לומר ודאי דדין השתמשות בפועל שנגרע מן האדון מחמת דין ספק ממון שמעמידים אותו בחזקת המוחזק, אינו מגרע דין אכילת תרומה, דהרי אינו דומה ענין זה למפקיר עבדו כמו דמחלק הש"ס בגיטין דהרי אם יבוא אליהו ויאמר שהוא עבד קנין כספו קרינן בו:

וכן מה דפסק הרמב"ם פ"ט מה' תרומות ה"ו בכותב נכסיו לאחר וזכה לו ע"י אחר והי' בהם עבדים ושתק ואח"כ צוח. הרי זה ספק אם הוכיח סופו על תחילתו, שאין אוכלים בתרומה בין שהי' רבו ראשון כהן ורבו שני ישראל וכן להיפוך, היינו אף דיש לרבו ראשון חזקת מרא קמא והעבדים נשארים תחת רשות בעלים הראשונים, מ"מ לענין אכילת תרומה ה"ז דין ספק ואף שיש לדחות קצת ראי' זו דשיטת הרמב"ם בדין זה דהוי ספק לראשון וספק הפקר ואם קדם אחר וזכה לעצמו אין מוציאים מידו ואם חזרו הבעלים הראשונים ותפסו מיד הזוכה אין מוציאים מידם, כמו שפסק בפ"ד מה' זכי' ומתנה ה"ג יעו"ש, ולפי"ז כיון דהוי ספק הפקר, העבד לעולם מוחזק בעצמו, לפי"ז אין ראי' מזה להיכא שהדין להשאר אצל בעלים הראשונים בודאי, אבל לפי"ז דברי הרמב"ם בהלכה זו, אינם מובנים כ"כ, מש"כ אם הי' רבו שני כהן, הלא ממ"נ אינם של רבו שני, דאם הוכיח סופו על תחילתו הוא של בעלים הראשונים ואם לאו מה שצוח הוי כאילו הפקיר כמש"כ בה' זכי' ובכה"ג הרי זכה העבד בעצמו והוי מעוכב ג"ש שאינו אוכל בתרומה, וכן יש לדקדק דגם אם שניהם כהנים שלא יאכלו בתרומה כיון דהוי ספק הפקר, ואולי בכה"ג יאכלו בתרומה משום דהוי ספק ספיקא, דדין זה שפסק במעוכב ג"ש דאינו אוכל בתרומה הוא בעיא דלא איפשטא בפ' השולח, והרי בזה שני ספיקות שמא הוא של רבו ראשון, ואפילו אם זכה בו רבו שני שמא הדין במעוכב ג"ש אוכל בתרומה וצ"ע. עכ"פ נתבאר לנו דל"ק מהך משנה דפ' נושאים על האנוסה מהך סוגיא דתקפו כהן, דאף אם לא מהני תפיסת השני לא חשוב כודאי שלו אצל המוחזק רק לענין השתמשות בפועל, אבל לכל ענין שחל הדין ממילא על החפץ מחמת דין ממון, הרי זה דין ספק מחמת קנין אמתי שמסופק לנו למי הוא קנוי, וגם לשמואל דס"ל המפקיר עבדו אי"צ ג"ש דעבד שאין לרבו